עוד שלושה שבועות זה קורה, האירוע שלכבודו התאמנתי בדם, יזע, פציעות וקיטורים במשך ארבעת החודשים האחרונים – חצי המרתון בסן פרנסיסקו. לצד ההתרגשות, המתודלקת היטב על ידי הפרטנריות שלי למשימה, מתעוררות לחיים גם החרדות הפרטיות שלי, שבלעדיהן לא הייתי אני. הנה כל הפחדים שעליהם אני נאלצת להתגבר לקראת האירוע המיוחל.

  (צילום: @roco_runs )

צילום: roco_runs@

הטיסה

אני מפחדת לטוס. מדובר בפחד בסיסי, עמוק ובלתי מוסבר, שלא ניתן להסבירו במונחים של היגיון. בעצם, דווקא יש היגיון: מה שמפריד ביני לבין הקרקע הם אלפי קילומטרים של אוויר, וזהו. עד היום, שום נתון סטטיסטי או עובדתי לא הצליח לשכנע אותי שבכביש מסוכן יותר, ושום סדנה לא עזרה. גם לא כדורי הרגעה.

אני כן טסה, אבל רק בטיסות קצרות לאירופה. טסה וסובלת מכל רגע בקול רם, כך שכולם במטוס הופכים מודעים לבעיה, מהטייס בקוקפיט ועד אחרון הנוסעים במושב שליד השירותים.

על יעדים כמו סן פרנסיסקו ויתרתי מזמן. פשוט כי זה רחוק מדי ולכן סטטיסטית, יש סיכוי גדול יותר שאמות בדרך מהתקף לב מאשר מהתרסקות כלשהי. אז הרשו לי לנצל את הבמה כדי לשלוח את תנחומיי לצוות הטיסה: להיות תקועים איתי 16 שעות במטוס, ללא אופציית מילוט, זה בהחלט אתגר למיטיבי לכת.

  (צילום: @roco_runs )

צילום: roco_runs@

הפציעה

על אף שעבר מספיק זמן מאז התקרית, הפציעה שעברתי ממשיכה לשלוח אותות לא עקביים. לפעמים היא מאפשרת לי לרוץ עשרה קילומטר עם אזכור עמום, ולפעמים היא קוטעת את האימון אחרי שני קילומטר בלבד.

כמה טראגי יהיה אם לא רק שלא אצליח לסיים את המסלול בגללה, אלא שלא אצליח לרוץ בכלל? ומה יהיה על הפרטנריות שלי לריצה, שהגיעו איתי עד הלום כדי להגשים את חלומן הפרטי? האם ייאלצו להשתרך מאחור עם פצועה אחת והמון פוטנציאל? לאכזב אותן? זה לא בא בחשבון.

  (צילום: @roco_runs )

צילום: roco_runs@

המילה "מרתון"

המיתולוגיה מספרת על שליח שרץ 42 קילומטר מהעיר מרתון לאתונה, כדי לבשר על ניצחון כלשהו, הגיע, צעק "ניצחנו!" והתמוטט במקום – מה שאוטומטית גורם לי לחשוב שאולי המשימה הזאת גדולה עליי. אחרי הכול, אני אמא לשניים, ועוד לא ממש הצלחתי להפסיק לעשן. מה יקרה אם ההתעקשות הסובייטית שלי לסיים את המרוץ תגבר על האותות ששולח הגוף הקורס שלי?

הילדים שלי

האימונים הולכים ונעשים תכופים יותר וקשים יותר. כשאני רצה בערב, מישהו אחר מקלח אותם ומשכיב לישון במקומי. הוסיפו לכך היעדרות נוספת למשך שבוע שלם למרתון עצמו, ועוד עם סכנת התרסקות וסיכוי לקריסת מערכות, והרי לכם מתכון מושלם לאמא חרדתית עם נקיפות מצפון בלתי אפשריות.

  (צילום: @roco_runs )

צילום: roco_runs@

בקיצור, הכי בטוח לשבת בבית ולא לרוץ לשום מקום, אבל החלטתי כבר מזמן שאת המשימה הזאת אני מתכוונת לבצע ויהי מה. מקווה לגלות שמדובר במשימה שחיסלה אחת ולתמיד את כל החרדות שלי.