אומרים שריצה זה טעם נרכש. נראה לי שעוד לא רכשתי אותו. בהיגיון הבריא אני מבינה שספורט זה טוב לי, אבל אני עדיין לא מצליחה להבין למה אני צריכה להתאמץ כל כך, לעשות משהו שבאמת קשה לי, להזיע (אלוהים ישמור!) ובכלל, לבזבז זמן רביצה יקר, אם ממילא אני כזאת רזה? כלומר, אני יכולה להבין את מי שרץ כי הוא צריך להחסיר כמה קילוגרמים – הגיוני. אבל אני? אני באותו משקל מאז התיכון, וזה רק מלנוח ולאכול בזמני הפנוי.

צילום: @roco_runs

"להתחזק", אומרת אפי המאמנת. "זו הסיבה שלך לרוץ".

"אבל, בשביל מה?", אני עונה לה, "למה אני צריכה להתחזק, בחייך? בשביל להרים את כוס הקפה מהשולחן? אני באמת לא מבינה".

ואז הנורא מכל קרה: פתאום השמנתי. לא, אני לא משוגעת, אני יודעת שאני עדיין רזה מאוד יחסית, אבל כן, השמנתי, ולא, זו לא מסת שריר! זה רך כזה ומקפץ, וכשאני שוכבת על הצד זה שוכב לידי על הספה.

צילום: @roco_runs

האמת, ברור לי שזו לא הריצה, אלא פשוט כי אירחתי במשך חודשיים חברה מחו"ל, ויחד איתה עברתי למוד חופשה (כשבקבוק יין נפתח בחמש מיד אחרי יום בים, כלומר, כל יום בים). גם ברור לי שאולי לא מטריד אותי להתחזק בגיל 32, אבל זה בטוח יהיה משמעותי בגיל 62, ושאני כבר מספיק בוגרת כדי להתחיל לדאוג לעתידי. וברור לי שכל המחשבות השליליות הן מלחמה של המוח שלי בשינויים שאני מכריחה אותו לעבור.

  (צילום: roco_runs )

צילום: @roco_runs

במילים אחרות, הכול בראש, אבל באמת הכול, אז החלטתי לעשות לעצמי עדכון גרסה: מחשבות חיוביות בלבד מעכשיו. אני רצה ומכריחה את עצמי להרגיש את התחת מתמצק, את הבטן מתמצקת, את הירכיים מתמצקות, את השומן נשרף, את הריאות מתנקות. והנה, אני באמת מרגישה את זה קורה, וזה כיף! באמת הכול בראש.

צילום: @roco_runs

והנה עוד תובנה: מוזיקה מקלה עלי את הריצה, וכמה שיותר טראשית, ככה יותר טוב. שניים וחצי שירים לקילומטר. וויגל וויגל וויגל. וכך, לצליליה האיומים של בריטני, אני מבינה שאני יכולה לעשות את זה. אז כן, אני קוטרית, וזה חלק ממני, אבל זה ממש בסדר, כל עוד אני מודעת לזה. אז אני אקטר את כל הדרך לסן פרנסיסקו, אבל בסוף אני עוד עלולה לגלות שאני נהנית מזה. וככה, בין קיטורים למחשבות הודפות קיטורים, פתאום גיליתי שרצתי עשרה קילומטר! טעם של ניצחון הוא בהחלט טעם טוב. אז אולי בכל זאת.