אושיה זה בסדר, זה המושג "איט גירל" שקצת מביך אותי. בזמן האחרון אני לומדת לשחרר את הצניעות הסובייטית שעליה גדלתי. הרי זה המשחק: אינסטגרם, סלפי, אני, אני ושוב אני. הזכרתי לעצמי שגם אלכסה צ’אנג לא הצטנעה כשקראה לספר שלה "איט", כקיצור להגדרתה כאיט גירל עולמית.
אבל, בשונה מצ'אנג, שהבינה כבר מזמן שמגלומניה היא השחור החדש, אני עדיין מוצאת עצמי חוששת בכל פעם מחדש שיצלבו אותי על מעוף עצמי מוגזם. הפעם האחרונה היתה כשרציתי להדפיס על טי שירט שיצרתי את הקעקוע שעיצבתי בכתב ידי על זרועי je suis l’art (בתרגום חופשי: אני אמנות) כחלק מקולקציית הבכורה שלי. כן, אני טייסת.
להפתעתי (בכנות), החולצה זכתה להצלחה מסחררת, די בזכות העוקבות שלי, שבלעדיהן כל זה לא היה קורה. וגם קצת משום שאני באמת אוהבת אופנה, וכנראה שכשעושים משהו בכנות, באהבה, בעקביות ובהתמדה, זה כובש ומצליח לדלג גם את הטוקבקים המרושעים.
נכתב לפני כניסת הכוחות הקרקעיים לעזה
כמו כל בלוג מצליח, שנדרש לעקביות וקצב כדי לתחזק את הטראפיק; כמו כל מגזין, שחייב להופיע בתדירות קבועה ובמועד ידוע מראש - גם את הפיד האינסטגרמי שלי צריך לתחזק. גם כשחולים, גם כשמשעמם נורא, וגם תחת מתקפת טילים שמשתיקה את כל המוזות. יחד עם זאת, אני תוהה, כמה אותנטי יהיה להעלות עכשיו תמונה שלי לבושה בבלנסיאגה מכיכר המדינה, בשעה שבפועל אני יושבת במרחב מוגן, אכולת חרדה לחיי ילדיי, ובזמן שלתושבי הדרום אין אפילו את הפריבילגיה לצאת למכולת, שלא לדבר על שופינג. עד כמה זה מנותק מהמציאות? מצד שני, אז מה כן? לסגור את ה"מגזין"? להוריד מהאוויר את הבלוג? מה אומר ספר החוקים לתחזוקת בלוגים בעניין מתקפת טילים על ישראל?
זה לא חדש שהדי.אן.איי הישראלי דורש הזדהות טוטאלית: כולם חייבים לשרת בצבא, כולם חייבים לכבד את יום כיפור, כולם חייבים להיות מרותקים לחדשות ערוץ 2. מי שלא מוכן להיכנע לתכתיבים, שיעשה את הפעילות ה"אנטי-ישראלית" שלו בשקט, הרחק מהעין הציבורית. כי זה הרי "לא ישראלי" לפרסם תמונה שיש בה רמז להנאה, בזמן שכל המדינה מתייסרת תחת מתקפת טרור. עכשיו זה זמן רק לפוסטים של תפילות ופסוקים מספר הזוהר.
אבל, הלוא גם כשאתם יושבים בממ"ד, אתם לא נכנסים לאינסטגרם בשביל לוודא שכולם היו "ישראלים טובים", או כדי לנזוף באלו שכבר שעתיים לא נשמעה אזעקה באזור מגוריהם והצליחו להתנתק לרגע מהמציאות הבלתי אפשרית ואולי לצאת לנשום אוויר, ואולי אפילו להעלות חיוך. אתם נכנסים לאינסטגרם בשביל לברוח, ולו לרגע, מהמציאות הבלתי נסבלת הזו. אתם, חובבי האופנה, נכנסים לשם כדי לוודא שבעולמה של לנה פרמינובה הכול טוב, כלומר, היא עדיין מדלגת מרגע אחד בטוסקנה אל רגע אחר בפריז, עדיין מחליפה מדיור לשאנל. ולפעמים להפך.
אינסטגרם, במקרה שלנו, זה לא המציאות. זו פנטזיה.
אני אעלה איזו תמונה מלפני חודש באיטליה. להעלאת המורל.
נכתב אחרי כניסת הכוחות הקרקעיים לעזה
המצב מחמיר.
חיילים נהרגים בעזה.
האבל הופך מתיאוריה למציאות. עוד ילדים נהרגים. שלנו, שלהם, עוד ועוד ילדים. כן, גם חיילים הם ילדים.
כל דבר חוץ מהמוות נראה לי כמו הבל הבלים, העיסוק שלי, אופנה, הכול שטויות.
אחרי יומיים של שתיקה אני מעלה תמונה של שמיים. יפים ושלווים.
מקווה שהנשמות שלהם מצאו מנוחה.
