אחרי שביליתי שלושה ימים רצופים בשבוע האופנה האחרון (שסיקור מלא שלו תמצאו בגיליון אפריל של GOstyle) וצפיתי בתצוגות של טובה'לה, דורית בר־אור, בית האופנה המתחדש משכית, אלמביקה, תמרה סלם, דניאלה להבי ועוד, המחשבה הראשונה שהתגנבה לראשי הייתה של געגוע לעבר.
>> תמצאו אותי באינסטגרם: liatlk@
דווקא בעידן שבו הגלובליזציה מושרשת כל כך חזק, היה מעניין לראות את הסגנון הישראלי מתרפק על הזיכרונות. געגוע לתור הזהב של האופנה הישראלית בשנות ה־60 וה־70, שהייתה אז בשיאה והכניסה כסף רב לקופת המדינה. "האופנה העולה מן המדבר" כינו אז את הסגנון הישראלי בכל העולם והזמינו עוד ועוד דגמים מבתי אופנה כמו משכית, גוטקס ורקמה. הסגנון הישראלי היה אז מגובש ומובהק. מדינה שבה נפגשו מזרח ומערב, וברחובות צעדו עולי תימן עם הבגדים העשירים והרקומים, לצד עולי אירופה המעונבים והמהודקים ועולי מרוקו והגלביות. כל אלה היו עטופים בנופים מדבריים חומים־צהבהבים ולא מיושבים, ויחד יצרו סגנון ייחודי שלא נראה כמותו בעולם. מאז הטכנולוגיה התקדמה. העולם נהיה כפר גלובלי עם חדירת האינטרנט, הרשתות החברתיות וריבוי בלוגרי האופנה, שהתאהבו בסגנון האישי, הייחודי, האקלקטי. שילוב של מותגי־על לצד פריטי יד שנייה הפך למקובל, ערבובי טקסטורות וצבעים ותחושה שהכל הולך – כל אלה טשטשו את אותו חותם ישראלי שורשי. מלחמת יום כיפור פלוס אי אלו מפלות כלכליות - וישראל נדחקה ממפת האופנה העולמית. מאז ועד כתיבת שורות אלו לא חזרה עטרה ליושנה. אבל ייתכן שאנו עומדים לפני השינוי המיוחל, או לפחות לפני חלון הזדמנויות שנפתח. אט־אט החל להתגנב הגעגוע לעבר. גם בבתי האופנה היוקרתיים אפשר לראות שלצד העתידנות, חיתוכי הלייזר והבדים החכמים יש מגמה של חזרה לעבודות יד מסורתיות. בקולקציות האחרונות שנראו בשבועות האופנה העולמיים והמשפיעים הבחנו ביותר סנדלי טבע שורשיים, שאנחנו מכירים היטב מהרחוב הישראלי, ובפחות עיצובים טכנולוגיים עתידניים. בתצוגה של בית האופנה ולנטינו, למשל, המשיך המעצב את הקו של הקולקציות האחרונות ושלח למסלול קולקציה רקומה למשעי, וגם אצל טורי ברץ' נראו שמלות־ספק־גלביות מסוגננות ורקומות, ואותו כנ"ל אצל אלברטה פרטי ואחרים. ולצד כל אלה גם האיפור חזר להיות יותר טבעי. שבועות האופנה העולמיים גרמו לי לחשוב שיש שוב חיפוש אחר הדבר האחר והשונה. הדבר שחיפשו ומצאו בשנות ה־60 באופנה הישראלית. אם פעם הייתה זו טכנולוגיה חדשנית, היום החיפוש מתמקד בנוחות, בסיפור אתני, באמירה שונה ומיוחדת ובדיטיילים מושקעים - בדיוק מה שראינו על המסלול בשבוע האופנה הישראלי. ייתכן שהשתגעות כדור הארץ, החורפים שהתקצרו והימים החמים בעולם אשמים בזה, וייתכן שזה הסיבוב הקבוע שעושה עולם האופנה שהגיע לפתח מפתן דלתנו. כך או כך, אי אפשר להתעלם מכך שזו יכולה להיות שעתנו היפה. את סנדלי הטבע, למשל, כבר הצלחנו להגניב אפילו לבית האופנה ג'יבנשי.אני מקווה שבתי האופנה הישראליים, שממש כמו תעשיית הטלוויזיה והקולנוע שלנו יודעים לעשות יש מאין, ירימו את הכפפה ויזנקו על ההזדמנות. ימים יגידו אם שנת 2014 היא שנת הקאמבק של אותו סגנון ישראלי שהיה כה אהוב בעולם. מה שכן, היום יש לנו הרבה יותר כלים להחזיר את העניין העולמי באופנה המקומית, שכבר יוצרת באזז מסוים. צריך רק לעורר את הבלוגריסטיות הנכונות וזו כבר דריסת רגל אחת בפנים, שכן מיטב עורכות האופנה הנחשבות בעולם עוקבות אחריהן בעניין ובשקיקה. מבט חטוף באינסטגרם של דורית בר־אור יראה לכן איך עושים את זה נכון.
