בתקופה האחרונה החלו לדבר רבות על שיתוף הנשים ה"אמיתיות" בצילומי אופנה. אך, כידוע, עולם האופנה מתאפיין בזיכרון קצר – לא מדובר בטרנד חדש, אלא במגמה ארוכה שנמשכת כבר לפחות 20 שנה. מצד אחד, זהו ביטוי לעליית כוחה של תפיסה פמיניסטית יותר של המראה הנשי המקבל את השונות, חוסר השלמות והטבעיות כאידיאל יופי חדש. מצד שני, חברות אופנה מנכסות לעצמן את המגמה הרחבה הזו והופכות אותה לטריק שיווקי לקידום מסחרי.
בעינינו חשוב לזכור דווקא את הימים התמימים בהם החלו בתי אופנת העילית לקיים תצוגות. אז הבגדים הוצגו על לקוחות, באווירה האינטימית של בית האופנה. רק מאוחר יותר, בשנות ה-60 וה-70, התמקצעו והתמסחרו התצוגות והפכו לאירוע דו-שנתי להצגת בגדים על מסלול מסודר, ועל גופן של נשים בעלות ממדי גוף רזים שנבחרו במיוחד דווקא מפני שאינן מייצגות את כלל האוכלוסייה אלא יופי ייחודי ויוצא דופן. הדוגמניות למדו ללכת זקופות והתאמנו על יציבות באמצעות ספר על הראש, וכך הדגישו אף יותר את השוני שלהן. כך גם הפכו הדוגמניות לנשים מעושות, שצועדות במלאכותיות ומביטות במבט מזוגג, נשים שלא נראות "אמיתיות". הלקוחות לא היו אמורות להזדהות עם הדוגמנית כ"אחת משלנו", אלא דווקא להעריץ אותה בזכות היופי הנשגב, העמידה האצילית והריחוק המקצועי.
לתופעת התמקצעות הדוגמניות התלוותה תחושת אי שביעות רצון גוברת בקרב הנשים ה"אמיתיות". הגוף האנושי, ה"רגיל" והלא מושלם, נראה יוצא דופן ופגום לעומת הסטנדרט שהציבו הדוגמניות. המרחק בין הגוף הנשקף מהמראה והפוסטר של הדוגמנית הצעירה והרזה מעודד קנייה חוזרת של בגדים אופנתיים בתקווה למצוא את "הבגד המושלם" ואת המראה שידמה לאידיאל היופי הדוגמני. אי נחת זה הולך ומתרחב, וגם חברות האופנה חשות בו. לאחרונה נראה שאשליית היופי המסחרי והבטחת הנעורים מאבדת את אמינותה. כך התחזקו שתי תופעות מקבילות: יצירת אידיאל יופי יוצא דופן ובלתי מושג (גם באמצעות פוטושופ) ולעומתה – בחירה בנשים "אמיתיות" כדוגמניות.
נדמה שבעיני העיתונאים – גם אם הן נשים – האופנה יכולה להיות מוצגת רק על ידי מי שהחברה אישרה כ"יפה", אף על פי שכולנו יודעות/יודעים שדוגמנית צעירה, תמירה וחטובה לא מייצגת את האישה הממוצעת.
הבחירה ברונית אלקבץ, יעל רייך, מיכל אקסלרוד, או פשוט לקוחות המצטלמות בסגנון אגבי בעת מדידת בגדים ללא איפור, סטיילינג או בימוי, היתה ונשארה בחירה המתנגדת לצילום האופנה המקובל. בעיניי, בצילומי האופנה כיום נותרה מידה של הונאה שלא מסייעת להנגיש את האופנה אלא להציג אותה כגדולה מהחיים. לכן בחרתי לצלם בגדים על עצמי ועל לקוחות בגילאים שונים.
