נפתח בנתון מפתיע ובפרסום ראשון: אף שהציפיות משבוע האופנה בתל אביב היו בעיקר תדמיתיות, קרה הפלא - קניינים מהעולם, שביקרו באירוע בשבוע שעבר, ביצעו הזמנות של פריטי אופנה בהיקף של יותר ממיליון דולר מהמעצבים הישראלים שהציגו שם קולקציות. בשלב זה, מדובר באומדן גס למדי, כשנתוני האמת שיסוכמו בימים הקרובים עשויים לנסוק עד ל-2 מיליון דולר.

עוד אופנה ותאונות אחרות

יתרה מכך, מרבית הקניינים שביצעו הזמנות בשבוע האופנה הם מפיצים בינלאומיים של מותגי על, שעומדים לשווק בחו"ל את המעצבים הישראלים שבחרו, ולבנות אותם כמותג מעבר לים. כך שההזמנה הנוכחית היא רק תחילתה של דרך מופלאה של עיצוב ישראלי מחוץ לגבולות ישראל.

במונחים של שוק האופנה המקומי, מדובר בסוג של נס. שלא לייחוס, אמרה לי השבוע אחת המעצבות הבכירות והוותיקות בענף: כל שקל נוסף שנכנס לכיסי המעצבים בעקבות האירוע הזה הוא ברכה, ניצחון גדול. הציפיות שלהם היו בעיקר לחשיפה, לא לצ'קים.

מה שמפתיע יותר הוא שמרוב זוהר ופלאשים, איש מהמבקרים באירוע לא נתן דעתו על כך שלא פחות מ-40 קניינים מחו"ל (קנדה, ארה"ב, גרמניה, אנגליה, אירלנד, בלגיה, הולנד, אוסטריה, אוסטרליה ועוד) פקדו את אוהל התצוגות המרכזי. נכון, תמיד אפשר לארח עוד הרבה יותר קניינים, ועדיין, ריכוז כזה טרם נרשם אצלנו.

במילה אחת: הצלחה

אם לסכם במילה אחת, "שבוע האופנה גינדי תל אביב" הוא הצלחה. בעוד אחת: כבירה.

תעשיית האופנה שלנו מעולם לא נראתה פוטוגנית יותר, זוהרת יותר, משגשגת ומדוברת יותר. מעצבים ותיקים וצעירים, מותגים מקומיים ובינלאומיים, תקתקו 22 תצוגות כמו חיילות פריזאיות מיומנות, אל מול צבא של תקשורת, קניינים, סלבריטאים והמון רב, שנדחס אל דלתות האוהל, רומס בדרכו את גופותיהן המותשות של יחצ"ניות, שנואשו מסידור מקומות הישיבה.

האקשן בחדר העיתונות שהוקם באוהל הזכיר, לא פחות, את דסק החדשות בנסיגה מעזה. עשרות, אם לא מאות, עיתונאים ובלוגרים מישראל ומהעולם (יפן, רוסיה, אירופה וארה"ב) מילאו אותו מסביב לשעון בדיווחים שהתפרסמו במהירות האופיינית לדיווח על מטוסים מלזיים.

הסלבס המקומיים, מ-A ועד Z ליסט, דפקו נוכחות מושקעת, לעיתים מושקעת מדי, על השטיח האדום. מהדורות החדשות סימנו וי על מפגן הראווה של האופנה, והתקשורת העולמית פרגנה בנדיבות.

במילה נוספת: החמצה

במדינה נורמלית היו מנצלים את בליץ היח"צ העולמי הזה והופכים אותו לנכס הסברתי-לאומי, שיכול למנף ולקדם את שמה. אבל ישראל היא רפובליקה מזרח תיכונית קטנה, שהתעשייה המקומית מעניינת אותה רק אם היא מייצרת נשק, תרופות או היי-טק. אצלנו, אופנה זה מותרות, כמעט שחיתות.

אז לא נתקטנן ולא נדבר על דאבל-בוקינג בשורות הראשונות, על דוגמניות מתרסקות בגלל נעליים גדולות בשתי מידות ממידותיהן, או מעצבות ששיגרו אל המסלול בגדים לא תפורים, ונגיד שזו הצלחה כבירה.

אבל, דווקא מנקודת השיא של האופנה הישראלית, ניתן היה לצפות בעליבותה המצמיתה של התעשייה המקומית. לזהות את הדלות, את הצמא לזוהר, את קשיי היום של מעצב טיפוסי. את הקבצנות שהמציאות הכלכלית מכתיבה לענף יצרני, שלא זוכה בהכרה או בתמיכה ממשלתית, ועל כן נאלץ להתכופף ולקבל על עצמו כל תכתיב של ספונסר עשיר, שאופנה ישראלית, איך לומר, מעניינת לו את קצה הקניון.

מילה טובה על גינדי

זו השנה השנייה ש"גינדי השקעות" פורשת חסותה על שבוע האופנה של תל אביב. זו השנה הראשונה שניתן היה לחוש באורח פיזי את הקניון הגינדאי נבנה תחתינו, עמוק-עמוק בתוך המטרה שלשמה יצא האירוע לדרך. לא צריך היה יותר מתצוגה או שתיים כדי להבין שהאירוע שחשבנו שנועד לקדם את האופנה הישראלית, מקדם בעיקר את המגמות העסקיות של גינדי. בצדק. אם משרדי הממשלה מפקירים את הנכס החשוב הזה, אין סיבה לצפות שהנישה הזו תישאר פנויה. גינדי, למעשה, היו הגוף היחיד שראה מספיק רחוק, הבין את הפוטנציאל, חיבר אותו בחוכמה אל היעדים העסקיים שלו, ומימן אותו בנדיבות, באופן שאפשר את עצם קיומו של האירוע. לטוב ולרע. לכן, קשה גם לטעון כלפי גינדי שקידמו בנמרצות את ענייניהם על פלטפורמת האירוע, שכן הם השקיעו כסף גדול (8 מיליון שקל, לפי הערכה אמינה) כדי לקנות אותו. לגמרי מותר להם.

ועוד מילה על גינדי

החיכוך בין האירוע לבין נותן החסות יצר שובל של כיווצים קטנים, אולי אפילו חסרי חשיבות, לאורך ימי האירוע, אבל נכח במלוא עוצמתו דווקא בדקות שקדמו לכל תצוגה.

על מסך הווידאו הענק הוקרן לפני כל תצוגה של מעצב ישראלי סרטון הפרסומת לקניון האופנה העתידי של נותן החסות. קשה היה לטשטש את האירוניה שעלתה ממנו – זארה, H&M, פוראבר 21, קסטרו ועוד שמות של רשתות ענק התחלפו על המסך על רקע מוזיקה קצבית, ושום מילה אודות המעצבים הישראלים, לכאורה גיבורי האירוע כולו. הם הלוא היו המטרה שלשמה התכנסנו. הם אלה שהשקיעו רבבות שקלים מכיסם, כל אחד בנפרד, כדי להשתתף באירוע. הם לא הוזכרו שם, כי האמת העצובה חייבת להיאמר: מעצב ישראלי ממוצע בכלל אינו יכול להרשות לעצמו חנות בקניון האופנה המפואר של נותן החסות.

מילה לממשלה

מי שכן אשם בנטישה, בזלזול ובחוסר יכולת בסיסית לנצל הזדמנויות פז למינוף לאומי הם בעצם משרדי הממשלה. החוץ, התרבות והספורט, הכלכלה, אפילו התיירות. נכון, מכון הייצוא והתאחדות התעשיינים מימנו את אירוח הקניינים, ומשרד התיירות מימן את אירוח העיתונאים, ועדיין – עיקר ההוצאות סביב האירוע הוגשו לפתחו של גוף מסחרי פרטי.

זה לא חייב לעלות לנו ולממשלה המון כסף. תמיד אפשר להצניע, תמיד אפשר להסתפק במעט פחות, לשתף גורמים רבים שיכולים לפעול למען הצלחת האירוע, תוך שימוש במשאבים ציבוריים (מפעל הפיס? קרנות לפיתוח תיירות? עיריות עשירות?). מה שברור הוא שראוי לעשות שימוש באירוע כזה לטובת כולנו, לא רק לטובתו של בעל חסות זה או אחר.

לענף האופנה יש פוטנציאל מובהק להציג צד יפה של ישראל במקום הדימוי האלים והמגונה הרווח, לקרב את העולם אלינו, ולפתוח אפיקים חדשים לעסקים, לתיירות, למסחר. משרדי הממשלה חייבים להכיר בפוטנציאל הזה, להפנים את ערכו של ענף האופנה המקומי כלפי פנים וגם כלפי חוץ, וליישם מדיניות פרו-אקטיבית נחרצת כדי לתמוך בתעשיית האופנה כאן, בכל הכלים. אם תרצו, ראו במאמר זה עצמו מכתב גלוי בנושא לשרים בנט, ליברמן, לבנת ולנדאו, בתקווה שמי מהם יקרא, יפנים, וירים את הכפפה.