ב-29 באוגוסט 1981 חתם אריק איינשטיין את סיבוב ההופעות "חמוש במשקפיים" במועדון "קיסרית" בקיסריה, אל מול 500 איש. הוא ירד מהבמה ולא חזר אליה. זאת היתה הופעתו האחרונה. אמש הלך לעולמו והותיר את הציבור הישראלי המום ואבל. לאורך כל שעות הלילה מיאנו מעריציו של איינשטיין להיפרד ממנו. איך נפרדים מזמר שהיה אייקון ישראלי ופסקול לאומי מסוף שנות ה-50? כיכר רבין בתל אביב התמלאה באנשים שהתאספו בצורה ספונטנית להדליק נר ולחלוק לו כבוד אחרון. התגודדויות אחרות ניתן היה למצוא בכיכרות העיר הווירטואליות: פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר. כל מי שאריק איינשטיין סימל עבורו משהו, או שימש פסקול לחייו, הרכין ראש ושיתף שיר אהוב עליו במיוחד. ציפי לוין, אמא של בר, העלתה את הווידיאו קליפ של איינשטיין לשיר "הימים הארוכים העצובים" משנת 1968, שבו היא עצמה מככבת. היא היתה אז רק בת 12 וחצי. אסף אמדורסקי ספד לו בפייסבוק: "הוא היה מלך הצנועים, המרן של החילונים היפים, האבא של הקולים והזמר הכי אמיתי, מרגש וחתיך נצחי. הדיקן לנונשלנט, הרוקר הראשון לציון וראש העיר תל אביב היפה".
המילים של אמדורסקי מאירות פן נוסף באישיותו של איינשטיין. הוא היה זמר, יוצר, שחקן, וה-אבא של המוזיקה הישראלית, אבל בחייו הצליח איינשטיין לנסח באמצעות לבושו, הליכותיו, סגנון חייו והאופן בו נשא את עצמו, את הנונשלנטיות הישראלית. כמי שעל ציר הזמן היה לגשר בין דור המוזיקאים של ארץ ישראל היפה לכוכבי הרוק שהגיעו קצת אחריו, אריק איינשטיין הגדיר את הישראלי החדש, הן בהתנהלותו והן במראהו.
הסגנון האריק איינשטני היה עקבי ויציב לאורך השנים, למעט חריגות קלות, וניתן לחלק אותו לשלוש יחידות המקבילות ליצירתו: שנות ה-60 המוקדמות, בהן היה חבר בהרכבים "בצל ירוק", "שלישיית גשר הירקון" ו"החלונות הגבוהים", והוציא את אלבומו הראשון - "אריק איינשטיין שר בשבילך"; סוף שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-70, במהלכן התכתב בסגנונו עם אופנת ההיפים שהגיעה גם לישראל; ומסוף שנות ה-70 ועד יומו האחרון – שהתאפיינו בסגנון צנוע ובלתי מתבלט, שייזכר לנצח כסגנונו של איינשטיין. "בזמנים שכולם לבשו צמוד ושופוני, לאריק היה סגנון משלו: חולצת טי ומעליה חולצה מכופתרת, ואם אפשר גם וסט", מספרת הבוקר מעצבת האופנה דורין פרנקפורט, ממקורביו של איינשטיין, ומי שהלבישה אותו בסרט "מגש הכסף" של ג'אד נאמן משנת 1983. "אני חושבת שאריק היה ונשאר סטייל אייקון. את הטעם האישי והמוזר הזה אימצו מאוחר יותר אלפי גברים בישראל, גם אם היו הרבה פחות גבעוליים ממנו".
"תמיד שאלו אותי בהקשר שלו אם זה טעם טוב או טעם רע", ממשיכה פרנקפורט. "אני חושבת שבגלל שזה היה מראה כל כך מובחן, זה הופך אותו אוטומטית לטעם טוב. כי מי שיש לו טעם מובחן, יש לו בהכרח סטייל". פאות הלחיים, הווסט הנצחי, חולצת הג'ינס שזרוקה מעל, מכנסי הריצה הקצרים וחולצת "הפועל", הפכו לסממנים שהגדירו אותו כאדם. פרנקפורט מספרת כי זיהתה בסגנון הלבוש הזה כלי להסתרה של הגוף הגבעולי של איינשטיין, שהעדיף לא לחשוף יותר מדי מגופו. ממש כמו שבחר לחיות את חייו - הרחק מעיני התקשורת. "אני זוכרת שבצילומים לסרט הוא היה ממתין בסבלנות עד שכולם יתווכחו על הבגדים שבחרתי להם וילכו, ואז בנחישות רבה, דאג שלא יחרבו לו את הטעם האישי שלו", אומרת פרנקפורט. "אני יודעת שגם בקליפים שהוא צילם לאורך השנים הוא הגיע עם בגדים מהבית, ועל הסט היה בוחר. זה לא כמו היום שלכל זמר יש סטייליסט צמוד".
הנה כמה מהרגעים האופנתיים הזכורים ביותר של איינשטיין לאורך השנים.
1. אריק איינשטיין והגל החדש
אלבום הבכורה של איינשטיין משנת 1966, "אריק איינשטיין שר בשבילך", חשף את האיינשטיין המהודר ביותר שהכרנו. בדומה לאופנה של סרטי הגל החדש בצרפת, שהיתה מינימליסטית ומדויקת, מופיע איינשטיין על עטיפת האלבום בתצלום פרופיל, שבו שיערו משוח לאחור והוא לובש סריג גולף שחור. את המראה הזה הוא אימץ לתקופה קצרה בלבד, ומאוחר יותר נפרד ממנו לטובת מראה משוחרר יותר.
2. הסיגריה הנצחית והמהפכה האופנתית
אותו גולף שחור כיכב בהמשך גם על עטיפת האלבום "האהבות הראשונות" של "החלונות הגבוהים", יחד עם הסיגריה הנצחית שהיתה חלק בלתי נפרד מהופעתו. בהופעה של ההרכב בפריז עלו לבמה שלושת חברי הלהקה, לבושים ברוח התקופה: ג'וזי כץ בשמלת מיני בגזרת A, איינשטיין וקראוס במכנסי צינור וחולצות מכופתרות - בדיוק כמו הסטודנטים שהובילו את המרד הגדול בצרפת של אותם ימים. בתל אביב של סוף שנות ה-60 ראו בזה גם מהפכת אופנה גדולה.
3. הישראלי היפה
האלבום "פוזי" מסוף שנות ה-60 סימן את תחילתו של עידן הרוק הישראלי. יש מי שמחשיבים אותו גם כאלבום הרוק הישראלי הראשון, עם השירים "פראג", "אחינועם לא יודעת", ו"כשאת בוכה את לא יפה". מבחינה סגנונית, איינשטיין החל אז לגלות את הסגנון הישראלי המזוכך שלו - חולצה לבנה מכופתרת או טי שירט לבנה, ומכנסי ג'ינס או מכנסי צינור שחורים. מראה מינמליסטי ונינוח, שנחשב עד היום לחביב על רוקרים.
4. הפנים המזוקנות והשכבות לגופו
"שבלול", אלבומם המשותף של איינשטיין ושלום חנוך משנת 1970, הוא אחד מאלבומי המוזיקה המשפיעים והחשובים בתרבות הישראלית, עם להיטים כמו "אבשלום", "למה לי לקחת ללב", "הבלדה על יואל משה סלומון" ו"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר". איינשטיין מופיע על עטיפת האלבום במה שיהפוך מאוחר יותר לסגנון הלבוש המזוהה איתו ביותר: חולצת טי שמעליה חולצה מכופתרת בגוון מג'נטה, בתוספת וסט חום משובץ. שווה להתעכב גם על הזקן שעיטר את פניו באותה תקופה, בדומה לסגנון שהובילו מוזיקאים באנגליה וארצות הברית. בקליפים של התקופה, לעומת זאת, הוא עדיין מגולח.
5. העידן הבוהמייני
"מציצים", סרטו של אורי זוהר משנת 1972, הוביל את איינשטיין לתקופה הבוהמיינית יותר בחייו ובמראהו. בסרט הוא מצולם בחולצת פייזלי בגווני כחול ולבן, בסגנון הפופולארי דאז. בדיעבד, היתה זו אחת מהופעותיו הצבעוניות ביותר לאורך השנים. בראיון לעלי מוהר במקומון העיר משנת 1992, סיפר על התקופה: "זו היתה התקופה עם שלום (חנוך). אווירה של ים, קיץ, כיף. אישית, אומנם אני לא איש של ים, אני בבגדים, כמו בסרט. אורי היה עם מכנסיים קצרים, סנדלים, חסקות, וספה. בצריף היה שילוב של צפונים מקוריים - שזה לא מה שהיום קוראים צפוני - עם שחקנים, זמרים, סופרים, ציירים. אתה לא מתאר לך. זה באמת היה מקום פתוח, בית פתוח".
6. קלאסיקה איינשטיינית
שנת 1977 היתה שנה של מהפכים: הליכוד עלה לשלטון, מכבי תל אביב הפכה לאלופת אירופה ואלביס מת. באותה שנה יצא האלבום "ארץ ישראל הישנה והטובה - חלק ג'", השלישי מתוך חמישה אלבומים בסדרה. בקליפ לשיר "עטור מצחך" בביצוע איינשטיין יחד עם קורין אלאל ויהודית רביץ, מופיע המאסטרו בהופעה קלאסית: מכנסיים אפורים, טי שירט סגולה ומעליה חולצת כפתורים ורודה ווסט בצבע חרדל - אנסמבל שיכול להיראות נפלא רק עליו. מדובר באחד השירים האהובים והנצפים ביותר של איינשטיין ביוטיוב, והוא נחשב לאחד השירים היפים ביותר שנכתבו ובוצעו בעברית.
7. מיסטר קול
בשנת 1987 נפטר מוישל'ה איש כסית, חברו הטוב של איינשטיין. בערב שנערך לזכרו שנה לאחר מכן במועדון הקאמרי, התייצב איינשטיין לבוש בחולצת טי סגולה ומעליה חולצה לבנה מכופתרת. שיערו האפיר באותם ימים וגופו שמר על אותו מראה צנום וגבעולי. סדרת התצלומים של איינשטיין, שיצר באותו הערב הצלם שאול גולן, הצליחה ללכוד את המהות האיינשטנית שנחרטה בזיכרון הקולקטיבי - הרוקר הכי קול בסביבה.
8. הלוויתו של מאיר אריאל, 1999
כשהוא ישוב בצד, מתחת לשיח, לבוש שורטס לבנים בסגנון ספורטיבי, חולצת טי צבעונית, גרביים לבנים ונעלי ספורט לבנות, נתפס איינשטיין מהרהר. עם הסיגריה הקבועה בזווית הפה והעצב בעיניים, הוא הגיע להיפרד מחברו הקרוב מאיר אריאל, לבוש כמו אותו מתבגר צעיר שהיה, כשרק כדורסל חסר לו בין הידיים. היה זה מראה שמסמל את איינשטיין יותר מהכול - איש פרטי, מכונס בעצמו, ילד נצחי בנעלי ספורט לבנות.
