כאשר אנו מתארות את הבגדים שאנו מעצבות עבור נשים מודרניות, אורבניות, החיות במאה ה-21, אנו נוהגות לומר שהבגדים שלנו עוקבים אחרי צללית הגוף הנשי ו"מעצבים" אותה ברכות המאפשרת לגוף "לחיות" בתוכם בנוחות. אבל האם זה היה כך תמיד? השבוע יצאנו למסע של גילויים בתערוכה מרתקת במוזיאון לאמנות דקורטיבית בפריז.
התערוכה מתארת את השינויים שעברה צללית הגוף האנושי במהלך 400 שנות היסטוריה של התרבות המערבית. המוצגים הנדירים ממחישים כמה תחכום, כושר המצאה, מומחיות טכנית ומלאכת יד הושקעו באביזרים השונים אשר יצרו נפחים, הצרו היקפים, ולמעשה עיוותו את צללית גוף האדם. בכל תקופה, האופנה יצרה לגוף האנושי צורה אחרת.
לא רק הנשים נאלצו ליישר קו עם "מודה" וקודים חברתיים נוקשים, אלא גם גברים. הגבר לא חמק מהשינויים המלאכותיים, אשר נכפו עליו על ידי החברה מסיבות רבות ומגוונות. דוגמה מתבקשת היא שריון אבירים מימי הביניים, ששימש להגנה על הגוף ובמקביל יצר צללית מאיימת, יותר רובוטית מאנושית. השריון "נתפר" מלוחות מתכת או "נסרג" בחוט מתכת.
השריון הוא לא הדוגמה היחידה לעיצוב הגוף הגברי. מתברר שלאורך השנים, גברים השתמשו במחוכים להשטחת הבטן והרחבת החזה. בנוסף, נמצאו אמצעים שונים, כמו כריות או מעין פרוטזות מעצמות בעלי חיים, שנועדו להגדיל ולפאר את איבר המין הגברי. התופעה הזו מוכרת גם מזמננו, אך משום מה לא זכתה לפרסום כמו המחוך והחזייה הנשיים.
מאידך, לא תמיד התבטאה המיניות הגברית באיבר מין מלאכותי וזקור. במאה ה-17 עבר הגבר מהפך, ותפקידו כמפתה מעודן ורומנטי התבטא בתלבושת עטורת סלסולים, תחרות מעודנות, איפור חיוור, פודרה ורדרדה, פאה נוכרית, נעלי ריקוד בעלות עקב שנתפרו מבדי סאטן משי, וז'קט ז'קארד מפואר שנארג בסדנאות היזע של העיר ליון.
עם זאת, הקורבנות העיקריות של דיקטטורת הצללית היו ללא ספק הנשים. הן נאלצו להידחס אל תוך מחוכי מתכת אשר הקשו על נשימתן, לחצו על הסרעפת ולא פעם ריסקו את צלעותיהן. הן לבשו תחתיות מסורבלות מתחת לחצאיות, אשר הגבילו את התנועה ולעתים אף מנעו מהן לעבור בדלתות החדר – כמו, למשל, בתקופה שבה היתה נהוגה אופנה של חצאית בעלת נפחים משני צידי הגוף. זו, כמובן, אופנה שהתאימה לנשים אצילות בלבד, שנדרשו לנוע רק במרחבים גדולים, באולמות ריקודים רחבי ידיים. אופנת המחוכים היתה תעשייה שלמה שפרנסה אומנים וממציאים, כמו שלמדנו משפע המוצגים.
הייחוד של התערוכה התבטא בכך שניתן היה למדוד ולנסות את המחוכים והבגדים העתיקים. סטודנטיות התנסו בלבישת קרינולינות ותחתיות נוקשות של חצאיות, כדי לבדוק אם ואיך אפשר ללכת, לשבת ולעמוד בתוך כלובי הבגדים העתיקים.
בצאתנו מהתערוכה שאלנו את עצמנו האם אנחנו, שחיות ב"עידן המודרני", זכינו לחופש מדיקטטורת הצללית או שכל עידן ממשיך ליישם את חוסר שביעות הרצון מהמראה הטבעי של הגוף בדרך חדשה?
