בחודש פברואר, ממש עם פתיחת שבוע האופנה בניו יורק,
פרסמה עורכת האופנה המשפיעה סוזי מנקס, מאמר מכונן
בו הלינה על הקרקס המתנהל מחוץ לתצוגות האופנה, כשעדרי צלמים מצטופפים כדי לתעד עוד אחת מההופעות הביזאריות של עורכת האופנה אנה דלו רוסו
ואורחים נוספים. אחת הנקודות המרכזיות שהעלתה מנקס במאמר עסקה בבלוגרים מתחום האופנה וההבדלים בינם לבין עיתונאים ומבקרי אופנה. מנקס כותבת כי ברגע בו השיק מארק ג'ייקובס בשנת 2008 תיק
על שמו של הבלוגר בריאן בוי,
הפכו בלוגרים לבילבורדים של מותגי אופנה, ואף לא מתביישים לומר בפה מלא כי הם מקבלים את הבגדים שהם לובשים במתנה מבתי האופנה. אותם בלוגרים, ממשיכה מנקס, שופטים אופנה בעין סובייקטיבית בלבד וכיצד יושב עליהם הבגד ומצטלם נהדר באינספור זויות, ולא בפריזמה מקצועית שבוחנת את היצירה האופנתית בקונטקסט תרבותי והיסטורי רחב. המאמר של מנקס הצית מחדש את מאבקי הכוחות בין אבירי המקלדת מהעשור הקודם שהשתמשו באינטרנט ככלי לביטוי עצמאי וחתרני, לבין העיתונות הממוסדת, הכפפוה לחוקי אתיקה. עולם חדש מול ישן, אם תרצו.
עוד בערוץ האופנה
- טקס פרסי האופנה הישראלי: הזוכים המאושרים
- למוסקבה באהבה: מעצבים ישראלים יציגו בשבוע האופנה הרוסי
- הבוגרים: מי הם ששת המעצבים הכי מוצלחים שיצאו מאנטוורפן?
מנקס הצביעה על נקודה מעניינת שעוברת על הבלוגספירה בעולם בימים אלו - הבלוגרים הפסיקו להציע פרץ יצירתיות אישי ומעניין, אלא הם משחקים במגרש האופנתי למען שתי מטרות: מתנות מבתי אופנה ותחושת האדרה עצמית. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה נאמר על הבלוגרים המקומיים? גם בישראל חל תהליך של ירידה בהשפעה ובעניין שמייצרים בלוגרי האופנה וניכר כי חלה פגיעה משמעותית בכוחו של בלוגר אופנה ישראלי להוביל שיח ודיון כבעבר. יתרה מכך, מאז המפץ הגדול של בלוגספירת האופנה הישראלית, שהתרחש סביב שנת 2008, חלק מהבלוגים אינם פעילים באופן שוטף ומעלים פוסט אחת למספר שבועות, אחרים התאגדו תחת אכסניות בלוגים המשמשות עבורם פלטפורמה, והיתר הפסיקו את פעילותם - כפי שהפציעו, כך נעלמו.
האינטרנט זוכר הכול - ובזה כוחו לבחון את השינויים שחלו בחמש השנים האחרונות. קחו לדוגמה את הבלוג הנודע "אפונה" של דר משיח, שפורסם לראשונה ב-2008. באותה שנה פרסמה משיח 165 פוסטים, בעוד שהשנה פרסמה עד כה 48 פוסטים בלבד – כמעט שליש. כנ"ל לגבי הבלוג Fashion Editor's Note של הבלוגר והעיתונאי זהר פורמן, שעד כה פרסם השנה 11 פוסטים בלבד, בניגוד ל-127 פוסטים בשנת 2009. בלוגים אחרים נעלמו לגמרי, ביניהם "קלבה אין גלאם טאון" של כתבת האופנה של Xnet יעל רגב, "נקודות" של המעצבת והעיתונאית יערה קידר, "איי לאב ג'וש" של מיכל רונאל ו- ILook של נמרוד אביגאל, שהיה מראשוני הבלוגים של אופנת הרחוב הישראלית.
הבלוגספירה הישראלית ידעה עליות ומורדות מאז החלה לפרוח תופעת הבלוגים לאופנה בעולם, אי שם בשנת 2007. ראשונים היו הבלוגים של אופנת הרחוב, כמו ILook של אביגאל ו"ההולך ברחובות" הפופולארי של יעל סלומה, , ו"המלבישה" של שלי גרוס, בין היחידים שפועל עד היום במתכונת של בלוג. אחריהם הפציעו בלוגים של הבחורות שמצלמות עצמן מדי יום במערכות לבוש מתוך ארונן הפרטי, כמו אפונה של משיח ו-Way Too Yellow של ספי ארליך, ובהמשך הופיעו בלוגים שניסו לספק סיפור מגזיני רחב ו/או טון ביקורתי, כמו "קלבה אין גלאם טאון" של רגב, "המלבישה" של שלי גרוס ו"הגרסונייר", בלוג אופנת הגברים של סהר שלו ואייל דה ליאו.
ואז הגיע המבול, ואיתו גם הסערה שגרמה למערבולת של תוכן בלתי מבוקר והצפה של בלוגים שפשוט לא היו טובים מספיק או מעניינים מספיק. והיום שאחרי המבול הוא בדיוק עכשיו. "מאז מהפיכת הבלוגספירה חל שינוי בתכנים של בלוגים", אומר סהר שלו, עורך שותף של הבלוג "הגרסונייר" ועיתונאי אופנה ב"הארץ". "פעם היה בזה משהו חתרני, והפלטפורמה האינטרנטית יצרה תחושה של אנשים שמשמיעים את הקול האישי והמקורי שלהם. אבל נהייתה אינפלציה, והיום כל ילדה בת 11 פותחת בלוג ומצלמת את עצמה. נוצרה תחושה שבלוג זה עוד קשקוש ברשת. כיום יש מספר מצומצם של בלוגרים שמעניין אותי לקרוא אותם. אפילו את בריאן בוי הסרתי מתוך ה-Rss שלי. אם אין לך סיפור מעניין או מטורף - אתה אבוד".
דברים דומים אומרת מיכל רונאל, מי שהיתה עד לפני כשנה האישה שמאחורי הבלוג הפופולארי "איי לאב ג'וש", וכיום מנהלת את הסוכנות הדיגיטלית "מולי רינגולד", המנהלת רשתות חברתיות בתחום התרבות והאופנה. "יש מצוקה של עודף אינפורמציה", היא מוסיפה. "הבלוג שלי היה מבוסס על התמונה האחת והסיפור שהיא היתה מספרת. היום עם עודף הדימויים, הרשתות החברתיות והאינסטגרם - איזה משמעות יש לדבר הזה שאתה בוחר את התמונה האחת?".
הרשתות החברתיות שנסקו בשנים האחרונות, ביניהן טוויטר, פייסבוק ואינסטגרם - הרגו במידה מסוימת את הבלוגים. איזה ערך יש לבלוג של סוזי באבל, כאשר ניתן בקלות לצרוך את אותה אינפורמציה דרך חשבון האינסטגרם שלה. בעידן בו דוגמניות ועורכי אופנה מעלים תמונות באינסטגרם, ובתי אופנה כמו ברברי, ולנטינו ולואי ויטון משדרים את תצוגות האופנה ישירות ביוטיוב - אין צורך אמיתי בבלוגר שיושב בשורה הראשונה בדולצ'ה וגבאנה כדי לקבל את האינפורמציה אונליין, בטח שלא כשמרב הבלוגרים לא טורחים לייצר תוכן מקורי וייחודי, אלא נוהגים כעיתונאים המדווחים מן האירוע.
סיבה נוספת להיחלשות מעמדם של בלוגי האופנה בישראל היא העובדה שחלק ניכר מהבלוגרים המשמעותיים בתחום הפכו לעיתונאים לגיטימיים בכלי התקשורת הממוסדים. "המלבישה" שלי גרוס, למשל, הפכה לעורכת האופנה של נענע 10 לתקופה קצרה ומאז התמנתה לכתבת האופנה של ידיעות אחרונות, תפקיד אותו היא ממלאת עד היום; יעל רגב הפכה לעורכת מגזין "קוסמופוליטן" שנסגר זה מכבר, וכיום היא כתבת האופנה של Xnet, יערה קידר שימשה תקופה קצרה ככתבת האופנה של מעריב, זהר פורמן כתב תקופה ממושכת למגזין האופנה לשעבר "בל מוד", ואילו סהר שלו ואייל דה ליאו כתבו טור אופנה משותף ב"הארץ", ושלו המשיך לתפקיד כתב אופנה בעיתון. כך שאם הגולשים נהגו לפקוד את הבלוג מטעמי אהבת הכותב, הרי שכעת הם נחשפו למקורות נוספים, חזקים יותר, שפרסמו את כתביהם.
לבסוף, ניתן לדבר גם על כניסתם של בלוגים לפלטפורמה גדולה שמספקת להם טראפיק, אולם שוללת מהם את עצמאותם במרחב הווירטואלי. "הגרוסנייר", בלוג אופנת הגברים של שלו ודה ליאו, חבר בשנה שעברה לאתר הבלוגים Tel Avivian, שהקימה היזמית השבדית אנה קופיטו. שלו מספר כי לאחר ארבע שנות פעילות בבלוג, הרגישו השניים את הצורך להתפתח אל קהל קוראים רחב יותר ולהיות חלק מהקהילה הבינלאומית. "כשאתה כותב בעברית אתה פונה לקהל שמוגבל מראש לשבעה מיליון דוברי השפה, ורצינו להתרחב", הוא מודה. הבלוג החל להיכתב בשפה האנגלית, אולם מספר הקוראים לא גדל ונותר זהה: כ-2,500 קוראים בממוצע. הסיבה לכך היא עזיבתם של חלק מהעוקבים עם המעבר לשפה האנגלית, ביניהם כותב שורות אלה. אבל שלו דווקא רואה במעבר לכתיבה תחת "אוגדן בלוגים" עניין חיובי. לדבריו, כיום יש לו אפשרויות טכניות נוספות, כמו עיצוב ותכנות, ובנוסף, הבלוג פורסם במגזין הגברים החשוב Details Magazine, הוא ודה ליאו קיבלו הזמנה משותפת ליריד הגברים החשוב פיטי הומו המתקיים בפירנצה, ובעתיד הרחוק הם מקווים גם לראות כסף מהמודל העסקי של האתר. "אנחנו עדיין לא מרוויחים מזה", הוא אומר לסיכום, "אבל יש לאנה תוכנית עסקית, ואנחנו מקווים שבעתיד נוכל לעשות מהבלוג גם כסף".
