צילומים של ציפורה סלומון בישראל (למעלה)
צילום: יניב אדריאיפור: שירלי ויינר
שיער: יניב זאדה
עיבוד תמונה: קרן סעד
גם בגיל 63, ציפורה סלומון מסובבת אחריה ראשים. התגובות ברחוב הישראלי לא פוסקות כשהיא הולכת בשדרות רוטשילד בתל אביב, לבושה בחליפת מכנסיים ממשי בהדפס פרחים יפני, שמשייה כתומה ומשקפי שמש משובצים באבני חן. "למה צריך להתלבש ככה?", מתערבת אישה במכנסי טייץ קצרים וחולצת טי לבנה. "כי ככה צריך!", עונה לה סלומון. רק כמה דקות קודם לכן, בעודה מצטלמת לכתבה אצל צלם האופנה יניב אדרי, היא מנסה להסביר את היחס שלה לאופנה: "הייתי מלצרית, מורה, מטפלת, מזכירה ודוגמנית. אבל אם שואלים אותי מה אני עושה, אני תמיד עונה שאני מתלבשת. זאת המהות שלי. אני מתלבשת לעצמי, להורים שלי, לאלוהים ולעולם כולו".
עוד בערוץ האופנה
- בארון של יוליה פלוטקין: "שמלת כלה מיוחדת שאין לאף אחת אחרת"
- עוברות מסך: המתלבשות הטובות והרעות בטקס פרסי האמי
- תותחים כבדים: המטאליסטים הישראלים שומרים על הסטייל
ציפורה סלומון היא אחת המתלבשות המפורסמות בעולם. היא מככבת באופן קבוע בצילומי אופנת הרחוב של הצלם ביל קנינגהם והופיעה רבות במדורו ב"ניו יורק טיימס". כתבות אודותיה פורסמו במגזינים "ניו יורק מגזין", "אלור" ו"מארי קלייר", וכן באתרי אופנה רבים. לאחרונה יצרה סלומון עבודת סטיילינג לאחד הפרקים של סדרת הטלוויזיה "יומני קארי ברדשאו", שהתבססה על אוספי בגדים שלה משנות ה-80, ובנוסף כיכבה בקמפיין סתיו-חורף 2012-13 של בית האופנה הצרפתי לנוון.
אל ישראל הגיעה סלומון לביקור של חודש, במהלכו העבירה סדנאות סטיילינג ואת הצגת היחיד שלה "האריג של חיי", בה היא מגוללת את סיפורה האוטוביוגרפי. הקהל שהתאסף להצגתה בתל אביב הורכב בעיקר מחברים של קהילת היהדות המתקדמת "בני ישורון" בה חברה סלומון, לצד סקרנים מתעשיית האופנה.
ארון הבגדים של סלומון מורכב מערב רב של פריטי וינטג', מעצבים ומותגים. תוכלו למצוא בו ז'קטים מסוף המאה ה-19, שמלות משנות ה-20, חליפות יפניות משנות ה-40, לפחות 200 כובעים ואינסוף תכשיטים, משקפי שמש ותיקים. לביקורה בישראל הגיעה עם שש שמשיות וחלק זעיר מהאוסף שממוקם בדירתה שבאפר ווסט סייד בניו יורק ובאחסון חיצוני נוסף, עליו היא משלמת 200 דולר בחודש. למרות המלתחה מעוררת הקנאה, היא לא מפסיקה להתחדש. לאחת מתוך שלוש פגישותינו, למשל, הגיעה עם כובע וינטג' רקום בעבודת יד משנות ה-20 שנוצר בחברון, אותו רכשה בסכום של 330 שקל בשוק המוסלמי שבעיר העתיקה בירושלים.
את האנסמבלים שהיא מרכיבה היא משווה ליצירות אמנות. היא מתחילה בפריט אחד וסביבו בונה את כל האאוטפיט. ביום הצילומים שערכנו איתה, חיפשה במשך דקות ארוכות אחר משקפיים ספציפיים שהתאימו ללוק, אחרת המראה לא היה שלם. "לקח לי ארבע שנים בטיפול פסיכולוגי עד שהוצאתי מהפה את המשפט: אני אמנית", היא אומרת כדי להסביר את התנהגותה.
מה המרחק בין אמנות לאובססיה?
"אני לחלוטין אובססיבית, אבל אני לא מהאנשים שמתקשרים לבוטיק ודורשים את המארני החדש ועכשיו - זאת מחלה. אצלי זאת אמנות טהורה. אם אני רואה פריט וינטג' מיוחד שאני אוהבת והוא במחיר טוב, אני אקנה. אני הרי לא צריכה בגדים, יש לי מספיק. אז ללכת ולהמתין ברשימת המתנה לתיק חדש של לואי ויטון? למי אכפת?".
עד גיל תשע גדלה סלומון בעיר הולדתה נתניה, לזוג הורים ניצולי שואה. אביה, יצחק, היה חייט ואמה אידה דינה, תופרת. שניהם איבדו את משפחותיהם ונפגשו לאחר המלחמה בהונגריה. סלומון מתארת חיים פסטורליים של ילדה צעירה שטיילה יחפה בין הפרדסים, לבושה שמלות שתפרה לה אמה ומקטורנים שיצר עבורה אביה. "לא היינו אנשים עשירים", היא אומרת, "אבל תמיד הייתי לבושה הכי יפה שאפשר". מגיל צעיר נדדה אל מחוזות הפנטזיה, ואת תשוקותיה הגדולות ביותר היתה אמה מגשימה בפורים, החג האהוב עליה עד היום.
"אצלי כל יום זה פורים", היא חוזרת ואומרת מספר פעמים במהלך הראיון. על שאר הבגדים שלבשה בילדותה היתה אמונה דודתה מאמריקה, שהיתה נשואה למשנה לנשיא בית הכלבו היוקרתי נימן מרקוס, והיתה שולחת חבילות של בגדי מעצבים. כשהיתה בת תשע, עזבה המשפחה לברוקלין. המפגש עם הילדים האמריקאים לא היה קל, ושמה העברי, ציפורה, גרר שלל הצקות מחבריה לכיתה. "בדקתי מה השם הפופולארי ביותר בשכבה וגיליתי כי לחלק גדול מהבנות קראו לינדה או סוזן, ולמלכת הכיתה קראו לין טרקל. אז החלפתי את השם ללין. לין סלומון". מאוחר יותר חזרה אל שם ילדותה.
התשוקה לאופנה הגיעה מהבית, אבל האובססיה ללבוש החלה רק בגיל 33. לאחר לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים ולימודי דוקטורט בתרפיית הגשטלט בסן פרנסיסקו, החליטה לשוב לניו יורק ולהשתלב בתעשיית האופנה. במשך 15 שנה עבדה כמלצרית ואחראית הגרדרובה של מסעדת Fresco הנודעת, שם התפרנסה בעיקר מטיפים. "בכל מקום שעבדתי, ראיתי שנשים החלו להעתיק אותי", היא מספרת. "החברות שלי שאלו אותי, 'זה לא מרגיז אותך?'. להפך, אני רוצה שנשים יעתיקו אותי, אני רוצה להביא יופי לעולם. לפני 30 שנה חשבתי שאולי אני צריכה ללמד נשים איך להתלבש".
הרבה נשים לא יודעות איך להתלבש ולהתאים לעצמן גזרות נכונות?
"לפני 30 שנה אולי הן ידעו, היום כבר לא. יש היום כל כך הרבה מעצבים, וכל כך הרבה מעצבים טובים שעושים שיט. פראדה, למשל, יש לה בעונה אולי שישה לוקים טובים, וכל השאר נוראים. מעצבים לא יודעים איך לערוך קולקציה, והולכים על פי מה שמגזינים מכתיבים. בהרבה מגזינים הסטייליסטים לא יודעים את העבודה שלהם, ואף אחד לא אומר שהמלך הוא עירום. מפחדים. כשגדלתי בנתניה, כל הנשים ללא יוצא מן הכלל התלבשו כמו שצריך. אלה נשים שחלקן הגדול עבר את השואה. וגם אם היו להן שתי שמלות בלבד, הן תמיד היו אלגנטיות. היום, מה שהולך בישראל ובכל העולם, זה בעיקר נשים שמתלבשות בזבל".
אלגנטיות היא אידיאל מבחינתך?
"אני מרגישה שהפכנו להיות מרושלים ועצלנים באופן שבו אנחנו מתלבשים. רובנו נראים אותו הדבר, אף אחד כבר לא מתלבש מיוחד. כשהגעתי לניו יורק, ראיתי נשים שידעו להתלבש והייתי עוקבת אחריהן ברחוב. הן נכנסו לחנות – ואני אחריהן. היום אני כמעט ולא רואה את זה. לא בניו יורק, לא בפריז ובטח לא כאן. נשים הן כמו כבשים. מדברים על קלואה? אז כולן בקלואה. עכשיו כולן בסלין. וכמה אפסים שהם יוסיפו למחיר של התיק, נשים ישלמו. 13 אלף? אוקיי. 30 אלף? גם בסדר. ואחרי זה, כולם הולכים ומעתיקים את התיק".
איך את מסבירה את זה?
"עולם האופנה השתגע. היום אתה יכול להזמין את הבגד אונליין מהתצוגה ברגע שהוא נחשף ולשלם אקסטרה כסף כדי לא לחכות שלושה חודשים עד שהפריט יגיע לחנויות. לא להאמין. תראה מה אני לובשת – זה קימונו משנות ה-20, מכנסיים לבנים שמישהי תפרה לי ב-60 דולר וסרט לשיער שעלה ארבעה דולרים. ואני נראית יותר טוב מכל הנשים שלובשות רק סלין או פראדה. בכל מסעדה או עיר שאני הולכת, אנשים עוצרים אותי או מסובבים אחריי את הראש. כי זה לא קשור לכסף, אלא לסטייל".
הסגנון הייחודי של סלומון לכד לפני כשנה את עיניהם של אנשי בית האופנה לנוון, ששכרו את שירותיה לקמפיין סתיו-חורף 2012-13 בניצוחו של צלם האופנה סטיבן מייזל. "הרגשתי כאילו יד אלוהים נגעה בי", היא משחזרת את יום הצילום. "כשמייזל מצלם אותי, אלבר אלבז מולי, הרגשתי כאילו כל העולם עצר מלכת והתחלתי לבכות. איך אני, ציפורה, בת לניצולי השואה מהונגריה, עומדת כאן ומצטלמת לאחד מבתי האופנה החשובים בעולם".
הקמפיין המדובר של לנוון הצית מחדש את הדיון בסוגיית הגיל והדרתן של נשים מבוגרות בתעשייה המקדשת נעורים. בלוג אופנת הרחוב Advanced Style של ארי סת' כהן הוא אחד הכוחות הפועלים ברשת להצגת יופי נשי מגיל 60 ומעלה, ולאחרונה אנו רואים יותר ויותר נשים עם שיער לבן וקמטי הבעה מככבות בקמפיינים לחברות אופנה. סלומון מסבירה את ההתעוררות הנוכחית בכך שבתי אופנה השכילו להבין כי עם תוחלת החיים שהתארכה, נשים מבוגרות הן כוח כלכלי. צד נוסף לדבריה, הוא הרצון לגוון. "כבר אין בתעשייה טופ מודלס כמו לינדה אוונג'ליסטה. משתמשים בשחקניות כדי לגוון, אבל גם כבר מהן נמאס, אז היום מצלמים נשים מבוגרות. אני שמחה על השינוי הזה, שמצביע על כך שהעולם לא שייך רק לילדות בנות 14".
כשאנחנו מדפדפים באלבום התמונות שלה, היא נעצרת על תצלום של צלם האופנה המצרי יוסף נביל, שמעבד את התמונות לאחר מכן בציור. פניה החלקות שם מרמזות על יופיה הרב כאישה צעירה. "זה קשה וזה קצת כואב, כי אני יודעת כמה הייתי יפה בצעירותי", היא מלטפת בידיה את התמונה.
"זה מפריע לי, אבל לא מספיק כדי שאני אעשה משהו בנידון. אני גם מבינה שזה חלק מהמסר שלי. אני לא יכולה לראות את הנשים שעוברות מתיחות פנים, הן נראות כולן אותו הדבר", היא אומרת ומותחת את עור פניה בשתי הידיים. "אנחנו נתונות היום להרבה לחץ מהסביבה להיראות צעירות יותר, אבל אני מאמינה שצריך לתת כבוד לגיל. אני לא מושלמת, אבל אף אחד לא מושלם. זה חלק ממחזור החיים ביהדות, ויש זמן לכל עונה: אנחנו נולדים, גדלים, מתבגרים ומזדקנים. פשוט מאוד".
