כשוסילי קנדינסקי לימד את תיאוריית הצבעים בבית הספר של הבאוהאוס בגרמניה, הוא חיפש את הקשר בין הצבע והתחושות שהוא מעורר. בעיניו, הקשר הרגשי והסימבולי בין הצופה לצבע הוא חלק מהותי ממה שמעניק לאמנות ולעיצוב את תוכנם. אחרי שערך ניסויים כדי לגלות את התכונות הריגשיות של צבעי היסוד, הוא מצא את הצהוב כצבע ארצי טיפוסי, ללא עומק רב ושמשרה אי נוחות. הוא עוקץ, מרגיז ולפעמים מעורר תחושת אלימות. מבחינה סימבולית, צהוב יכול לבטא שיגעון, זעם משתולל או קנאה. עם זאת, בקורס מציין קנדינסקי שצהוב הוא גם הצבע הקרוב ביותר לאור, לכן הוא עליז, קליל, מתוק. הדואליות – אולי אפילו הדו פרצופיות - של הצהוב, הוא אחד המאפיינים הקבועים של הצבע מאז ימי הביניים: בין אופטימיות זוהרת לבגידה וקנאה, בין שמש לסכנה.
הצהוב הוא אחד הפיגמנטים הראשונים שהאדם מצא בסביבתו. מקור הצבע הוא מינרלי והפקתו פשוטה יחסית. האדם הקדמון למד את דרכי השימוש באדמת האוכר הצהובה, וגילה איך אפשר להפיק ממנה צבען לצביעת בדים, לאיפור ולציור. ברומא העתיקה הפיקו צהוב ממינרל ארסניק גופריתי, שנקרא בפי הרומאים אורפימנטו, כלומר פיגמנט הזהב. הם חשבו שמקור הצבע הצהוב חייב להיות בזהב שמסתתר בתוך גבישי הארסניק הרעיל, שרק עבדים עמלו על הפקתו תוך סיכון חייהם.
בהודו גם צמח הכורכום היה מקור קדום לצבע, ולכן שימש לא רק לבישול, אלא גם לצביעת בדים בגוון צהוב עז צעקני. שם הפך הצהוב לצבע המככב בשמלות הנזירים הבודהיסטיים, כדי לזהותם בקלות בהמון (מאותה סיבה גם מוניות ניו יורק צבועות צהוב).
הצבע הצהוב הוא אחד הגוונים העזים והבולטים ביותר מבין הצבעים הנראים לאדם. באנגלית שמו מרמז על נחרצות, והמקור האטימולוגי של המילה צהוב בשפות האנגלו-סקסיות זהה למקורה של המילה צעקה: yell, yellow.
אך משמעותו הסימבולית של הצהוב פחות נחרצת. לעיתים רחוקות היה הצהוב בקדמת הבמה של היסטורית הצבעים – זה לא גוון שמשויך עם רעיון ברור וקוהרנטי כמו הארגמן, השחור או הלבן. מפתיע שלמרות העוצמה והכוח שהצהוב משדר, אין לו משמעות סמלית ברורה ואחידה. מצד אחד, זהו צבעה של השמש, צבע החיים והפריחה, צבע הכוח, האופטימיות וההתחדשות. מצד שני, זה צבעו של יהודה איש-קריות, צבע הבגידה והקנאה, שהפך לצבע המסמן את מי שהחברה רוצה להוקיע.
אך הצהוב עמוק יותר מכל אלה. פרופסור רפאל מלאך כתב שאין אנו רואים את העולם החיצון באופן אובייקטיבי, כי אנחנו יכולים רק לראות את הדימויים שאנו יוצרים במוחנו. כמובן שאין אנו יכולים לדעת אם דימויים אלה הם שיקוף נאמן של המציאות, ולכן אין טעם בניסיון לשער כיצד באמת נראית המציאות כשלעצמה. במקום, נוכל להעשיר את עולם הדימויים שלנו, ולמצוא לצבע הצהוב משמעויות חדשות, עמוקות ומעשירות, כדי לקשר בין התרבות האנושית לבין העולם שסביבנו.
