"אנשים עילאיים ומתנשאים", "תל אביבים עילאיים ומתנשאים", "עיתונאים עילאיים ומתנשאים", "שפים עילאיים ומתנשאים" – אלו רק חלק מעמודי הפייסבוק הפופולאריים כעת, שסביר להניח שכבר מצאתם את עצמכם צוחקים מולם. כמעט כל מקצוע שמכבד את עצמו כבר זכה לעמוד המכיל ציטוטים שמתארים בצורה הטובה ביותר את הצדדים המגוחכים שבו, אבל דווקא תעשיית האופנה, שגם ככה נתפסת לצופה מבחוץ כסנובית וסגורה, עדיין לא התהדרה בעמוד משלה – ולא בגלל שחסר על מה לצחוק.

עוד בערוץ האופנה

מי בא לחפוז בפריז? מאיה נגרי (צילום: רון קדמי)
מי בא לחפוז בפריז? מאיה נגרי (צילום: רון קדמי)

מעצבי אופנה רבים זוכים באופן קבוע לביקורות על התנהגותם, שלא פעם נתפסת כמתנשאת ומנותקת ממה שקורה ברחוב. כך, למשל, הקטלוג האחרון של מאיה נגרי זכה ללא מעט קיטונות שביקרו את הקונספט, שבמסגרתו יצאו נגרי וחברותיה לבילויים הכוללים לילה במלון אמריקן קולוני בירושלים (עניין פעוט של כ-1,500 שקל), סדנת בישול בכפר שמריהו וביקור חפוז בפריז. הקטלוגים של גרטרוד, לעומת זאת, נראים נונשלנטיים ולא עשויים, אך הם עדיין נוטים לעורר תרעומת בציבור – בגלל שהם עומדים בניגוד גמור למחירים היקרים של המותג. גם ההכרזה של דנה אשכנזי בעבר, "ההשראה שלי זו אני", שבאה ביחד עם קטלוג בכיכובה, גרמה לרבים להרים גבה.

"ההשראה שלי זה אני". דנה אשכנזי (צילום: דורון לצטר)
"ההשראה שלי זה אני". דנה אשכנזי (צילום: דורון לצטר)

אבל לא רק מול התוצאות אפשר להתלונן על התנשאות וניכור, אלא לפעמים גם מול המילים של המעצבים עצמם. כחלק מהמגמה הרווחת, ליקטנו מספר ציטוטים נבחרים של המעצבים המקומיים, כולל פרשנות חופשית לסיבה שהם נתפסים כעילאיים. ומתנשאים.

כשמעצבים אומרים: "אנחנו עדיין פרימיטיביים מבחינת אופנה" ו-"זה לא איטליה כאן" (מאיה נגרי)

זה נשמע כמו: ובכן, קצת מתנשא. הרי מי זה באמת ה-אנחנו? בכלל, להתקנא בבירות אופנה כמו מילאנו, פריז או ניו יורק, מעיד על הדובר יותר מאשר על הקורא. אריוודרצ'י.

כבר לא מעצבת רק במידה סמול. דורית בר אור (צילום: ניר פקין)
כבר לא מעצבת רק במידה סמול. דורית בר אור (צילום: ניר פקין)

כשמעצבים אומרים: "אין אצלנו מידות. כולן סמול. עכשיו את מבינה למה הבגדים שלי מחמיאים?" (דורית בר אור ואילנה ברקוביץ', כשעוד עבדו יחד)

זה נשמע כמו: שהם לא מעוניינים לראות נשים מלאות אצלן בחנות, אולי כי גם קשה יותר לעצב בגד שיחמיא למידת גוף שהיא מעבר לקולב. אומנם במקרה של בר אור המצב כבר השתנה, אבל לעד יזכרו לה את האמירה הזאת.

גילה אלמגור. הקליינטית המועדפת על גדעון אוברזון (צילום: רועי חביב)
גילה אלמגור. הקליינטית המועדפת על גדעון אוברזון (צילום: רועי חביב)

כשמעצבים אומרים: "הלקוחות שלי הן שחקניות כמו גילה אלמגור, נשות עסקים, נשים של אנשי עסקים. אין אצלי סלבס ופליטי ריאליטי" (גדעון אוברזון)

זה נשמע כמו: ניסיון למתג את עצמם כבית אופנה ללקוחות עם כסף. הרבה כסף. למה לא סלבס ופליטי ריאליטי? כי הם מבקשים בחינם, או מינימום בהנחת סלב של 50 אחוז. עם זאת, בפעם האחרונה שבדקנו, גילה אלמגור עדיין היתה סוג של סלב, אז יש מצב שהיא עוד עשויה להיעלב.

co co. תשובה למחאה החברתית? (צילום: רון קדמי)
co co. תשובה למחאה החברתית? (צילום: רון קדמי)

כשמעצבים אומרים: "אחרי שהמחאה החברתית פרצה ברחוב, צריך להעביר אותה לפסים של כלכלה אלטרנטיבית אמיתית... זה הפתרון. הוא בטח לא הפתרון היחיד, אבל הוא פתרון טוב, כי אני רואה איזה אנשים הצטרפו אלינו ואילו תגובות אנחנו מקבלות" (צפרא פרלמוטר, מנכ"לית Co.Co Collective Collection)

זה נשמע כמו: פילטר ורוד במיוחד, שבו המחאה החברתית משמשת ככלי למינוף החזון האופנתי. כי מה בין שמיטה להר סיני? כלומר, מה למחאה חברתית שיצאה כנגד השיטה אל מול מותג אופנה שמטרתו למכור בגדים חדשים מדי עונה?

כשמעצבים אומרים: "בארץ אין לי זמן לעשות שופינג, אבל בחו"ל אני הכי ספונטנית" (אליאן סטולרו)

זה נשמע כמו: חוסר פרגון למעצבים ישראלים. הרי זה לא שבחו"ל יש יותר שעות ביממה.

עדו רקנטי. כולנו מעצבים? (צילום: תום מרשק)
עדו רקנטי. כולנו מעצבים? (צילום: תום מרשק)

כשמעצבים אומרים: "היום כל אחד שעושה טי שירט מתהדר בתואר מעצב, וגם התקשורת קוראת לו מעצב" (עדו רקנטי)

זה נשמע כמו: תלונות על כך שהם קרעו את התחת במסלול לימודים ארוך ומקצועי בן ארבע שנים, בזמן שפרחי עיצוב נטולי הכשרה באו והשתלטו על הפריים (יש שאף קוראים לזה סינדרום יוסף – על שם המעצב יוסף פרץ, שהצליח למרות שלא למד במוסד רשמי).

ממש כמו רובין הוד. קום איל פו (צילום: אסף עיני)
ממש כמו רובין הוד. קום איל פו (צילום: אסף עיני)

כשמעצבים אומרים: "אנחנו תורמות כספים ותומכות בנשים מוחלשות. במידה זו או אחרת, הכסף שמגיע מנשים עשירות שרוכשות את הבגדים, חוזר בצורה רובין הודית לנשים מוחלשות" (סיביל גולדפיינר, בעלת רשת האופנה קום איל פו)

זה נשמע כמו: שהן מחלקות את העולם לשניים – עשירות אל מול מוחלשות. במקום לתרום ועל ידי כך להשאיר את החלשים מוחלשים, לא יהיה יותר מאתגר לנסות לשנות את השיטה?