"אנשים עילאיים ומתנשאים", "תל אביבים עילאיים ומתנשאים", "עיתונאים עילאיים ומתנשאים", "שפים עילאיים ומתנשאים" – אלו רק חלק מעמודי הפייסבוק הפופולאריים כעת, שסביר להניח שכבר מצאתם את עצמכם צוחקים מולם. כמעט כל מקצוע שמכבד את עצמו כבר זכה לעמוד המכיל ציטוטים שמתארים בצורה הטובה ביותר את הצדדים המגוחכים שבו, אבל דווקא תעשיית האופנה, שגם ככה נתפסת לצופה מבחוץ כסנובית וסגורה, עדיין לא התהדרה בעמוד משלה – ולא בגלל שחסר על מה לצחוק.
עוד בערוץ האופנה
- התיקון של אלי טהרי: "חיי עד היום היו שקר אחד גדול"
- שירה ברויאר: "כבר הרבה זמן שאני לא רואה מעצבים ישראלים עם איכויות טובות"
- עולים על פסים: דולצ'ה וגבאנה בדרך לכלא?
כשמעצבים אומרים:
זה נשמע כמו: ובכן, קצת מתנשא. הרי מי זה באמת ה-אנחנו? בכלל, להתקנא בבירות אופנה כמו מילאנו, פריז או ניו יורק, מעיד על הדובר יותר מאשר על הקורא. אריוודרצ'י.
כשמעצבים אומרים:
זה נשמע כמו: שהם לא מעוניינים לראות נשים מלאות אצלן בחנות, אולי כי גם קשה יותר לעצב בגד שיחמיא למידת גוף שהיא מעבר לקולב. אומנם במקרה של בר אור המצב כבר השתנה, אבל לעד יזכרו לה את האמירה הזאת.
כשמעצבים אומרים:
זה נשמע כמו: ניסיון למתג את עצמם כבית אופנה ללקוחות עם כסף. הרבה כסף. למה לא סלבס ופליטי ריאליטי? כי הם מבקשים בחינם, או מינימום בהנחת סלב של 50 אחוז. עם זאת, בפעם האחרונה שבדקנו, גילה אלמגור עדיין היתה סוג של סלב, אז יש מצב שהיא עוד עשויה להיעלב.
כשמעצבים אומרים:
זה נשמע כמו: פילטר ורוד במיוחד, שבו המחאה החברתית משמשת ככלי למינוף החזון האופנתי. כי מה בין שמיטה להר סיני? כלומר, מה למחאה חברתית שיצאה כנגד השיטה אל מול מותג אופנה שמטרתו למכור בגדים חדשים מדי עונה?
כשמעצבים אומרים:
זה נשמע כמו: חוסר פרגון למעצבים ישראלים. הרי זה לא שבחו"ל יש יותר שעות ביממה.
כשמעצבים אומרים:
זה נשמע כמו: תלונות על כך שהם קרעו את התחת במסלול לימודים ארוך ומקצועי בן ארבע שנים, בזמן שפרחי עיצוב נטולי הכשרה באו והשתלטו על הפריים (יש שאף קוראים לזה סינדרום יוסף – על שם המעצב יוסף פרץ, שהצליח למרות שלא למד במוסד רשמי).
כשמעצבים אומרים:
זה נשמע כמו: שהן מחלקות את העולם לשניים – עשירות אל מול מוחלשות. במקום לתרום ועל ידי כך להשאיר את החלשים מוחלשים, לא יהיה יותר מאתגר לנסות לשנות את השיטה?
