רוחות של מרד וקולות מהפכה תמיד השפיעו על תעשיית האופנה הצמאה לשינויים, חידושים וחתירה כנגד הזרם המרכזי. שתיים מתנועות המחאה הבולטות בסגנון הלבוש ובגינונים החברתיים והתרבותיים עומדות בימים אלו במרכזן של תערוכות אופנה מסקרנות המוצגות בארצות הברית:"פאנק: מכאוס לקוטור", המוצגת
עד ה-14 באוגוסט במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, והתערוכה "היפי שיק", שנפתחה
בשבוע שעבר במוזיאון לאמנות בבוסטון ותוצג עד אמצע נובמבר. קשה לא לשים לב לקשר בין שתי התערוכות, הסוקרות שני זרמים שהשפיעו רבות על התרבות והאופנה של המאה ה-20, וממשיכים להשפיע עד היום.
עוד בערוץ האופנה
- היישר אל הגיליוטינה: הטרנדים הכי מאוסים של הקיץ
- לא בטלות ב-60: שיעור בסטייל מהכוכבות של הסיקסטיז
- נסיך הגאות והשפל: גם בגיל 55, פרינס נשאר אייקון אופנה
- מג'יימס דין ועד קייט מוס: הטי שירט חוגגת מאה שנות אופנה
שתי התערוכות מסמנות את המעצבים, המגמות, הסגנונות והתנאים שהובילו להולדתו של כל סגנון, תוך התייחסות להשפעתם על תעשיית האופנה הבינלאומית לאורך השנים. הפאנק, למשל, שצמח באמצע שנות ה-70, בא לידי ביטוי בבגדים קרועים שיצרה המעצבת ויויאן ווסטווד כקריאת תיגר על הסדר הקיים. לאלו התווספו תסרוקות מעוצבות וצבעוניות כמו מוהיקן וכן סיכות הביטחון המפורסמות, שננעצו לא רק בבגדים הקרועים – אלא גם באיברי גוף אומללים. בקיצור, הפאנקיסטים אימצו כל דבר שיגרום לבריטים הסנובים לעקם את האף.
כדי לעשות סדר בבלגן, ועוד קצת חשק לנסוע לארצות הברית, הפגשנו את הפאנק עם ההיפים לדו קרב שבו כולם מנצחים. אם היינו מפגישים בין שתי הקבוצות בזמן אמת, לפני כארבעה עשורים, סביר להניח שזה היה נגמר עם בקבוק בירה נעוץ בראש של איזה היפי מסטול. כי אם יש דבר שהפאנקיסטים ידעו לעשות יותר טוב מאשר להתלבש מגניב, זה לשנוא לאהוב.
נגד מי הם מחו?
תת התרבויות שפרחו משנות ה-60 ועד לסוף שנות ה-80 התנגדו באופן גורף לממשל ולהגמוניה התרבותית השלטת. בשנות ה-60 צמחה בארצות הברית תנועה של צעירים אשר כונו "היפים" ובהמשך זכו גם לתואר ילדי הפרחים. במאבק בין העולם הישן לחדש, ביקשו ילדי הפרחים, ילדי דור הבייבי-בום שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה, להציג אפשרות לעולם אוטופי של שלום, אהבה ואחווה, אל מול ההרס והחורבן שהציע דור ההורים. הטריגר להקמת התנועה היה הבוץ הווייטנאמי בו טבעה ארצות הברית באותם ימים. אחד
האירועים המכוננים שהולידו את התנועה כתופעה חברתית ותרבותית היה פסטיבל המוזיקה וודסטוק, שהתקיים בעיירה הקטנה בשנת 1969 ונחשב עד היום לאירוע מכונן.
הפאנק, תת התרבות שצמחה בבריטניה במחצית שנות ה-70, סימנה לה למטרה את ראש הממשלה דאז מרגרט תאצ'ר ומדיניות ההפרטה הקפיטליסטית שהנהיגה. פאנק הפך לשם גנרי עבור צעירים שהתנגדו למיינסטרים, ויצרו לעצמם תת תרבות חדשה עם סגנון אופנתי, קו מוזיקלי וערכים חברתיים. כמו כל תת תרבות, גם הפאנק צמח בעיקר ברחוב, אך נהוג לשייך את לידתו למעצבת האופנה הבריטית ויויאן ווסטווד ולבן זוגה דאז, המוזיקאי המנוח מלקולם מקלארן.
איך הם התלבשו?
שתי הקבוצות התאפיינו בלבוש שהבדיל אותם מהשאר וזיהה אותם באופן מיידי. קוד הלבוש היה ברור וייחודי, ומי שרצה להשתייך היה חייב לעמוד בתנאים המחמירים. בגזרה האמריקאית, קריאת התגר על הסטטוס קוו הולידה מהפכה אופנתית שעוררה הדים ברחבי העולם, כולל בישראל. אוצרת התערוכה לורן וויטלי, מסבירה כי הבגדים של ההיפים הפכו מסתם חתיכת בד לביטוי אישי. נעלי הפלטפורמה לנשים או לגברים, מכנסי הפדלפון, הדפסי הפייזלי הצבעוניים והסרטים בשיער ביטאו את סגנון הנגד. כמו כן, מסבירה וויטלי, ההיפים יצרו שעטנז סגנוני חדש, כאשר ערבבו בגדי וינטג' ובגדים בסגנון אתני עם השראות מאמנות פסיכדלית, טבע ופנטזיה. הסגנון הזה הכתיב במהרה גם למעצבים מהזרם המרכזי את תהליכי העיצוב והייצור, ותעשיית האופנה הגיבה במהירות עם עיצובים התואמים את רוח התקופה.
אופנת הפאנק פירקה את מערכות הלבוש המקובלות על ידי השחתת הבד ופירוק הגזרה עד ליצירת מוצר חדש. יש שיקראו לזה מאוחר יותר קסטומייזינג. חוקר התרבות דיק הבדיג' מסביר בספרו משנת 1979 "תת תרבות פאנק: משמעותו של סגנון" (הוצאת רסלינג), כי "היסטוריית הלבוש של תרבויות הנוער ממעמד הפועלים לאחר המלחמה שוחזרה במלואה על ידי הפאנק ב'ראוותנות' המשלבת רכיבים השייכים לתקופות שונות בתכלית". כלומר, הפאנק השאיל אלמנטים סגנוניים מתקופות ותרבויות אחרות והעניק להם פרשנות משלו. "הכאוס שיצרו הכרבולות, הז'קטים עשויי העור, נעלי הבורת'ל קריפרס (נעליים המזוהות עם שנות ה-50, א"י) והנעליים בעלות הקצה המחודד, נעלי הספורט ומעילי הפקמאק (סוג של מעיל גשם, א"י), התספורות הקצרות של המוד, המכנסיים של גלוחי הראש והמגפיים הכבדים", ממשיך הבדיג', "כולם נשמרו על ידי חיבורים מרהיבי עין: סיכות הביטחון ואטבי הפלסטיק, רצועות הקשירה ופיסות המיתרים, שמשכו אליהם תשומת לב רבה".
איך הם השפיעו?
וויטלי מסבירה כי ההיפים לא רק יצרו סגנון אישי, אלא השפיעו גם על אופנת העילית. "בפעם הראשונה מעצבי אופנת העילית לא היו מכתיבים את כל המגמות, אלא ההשראה והסגנון הגיעו מהצעירים ברחוב", היא מספרת. "הבגדים עם התמהיל התוסס והשיער הארוך, יצרו מראה ייחודי שחלחל מעלה בסולם האופנה והגיע גם למסלולים של בתי אופנה כמו ג'פרי בין, איב סאן לורן, אוסי קלארק ובטסי ג'ונסון". כדאי לציין בהקשר זה, כי באותו עשור ממש צמחה גם חצאית המיני מתוך הרחוב הלונדוני ומשם אומצה על ידי מעצבי האופנה אנדרה קוראז' הצרפתי ומרי קוונט הבריטית. בוויכוח המר מי המציא את המיני – קוראז' או קוונט, הנחיתה קוונט מכה אנושה ליריבה הצרפתי: "לא אני ולא קוראז' המצאנו את המיני – היו אלה הנערות הצעירות שקיצרו את החצאית".
מבשרת אופנת הפאנק היתה, ללא ספק, המעצבת הבריטית ויויאן ווסטווד. הבגדים המושחתים שיצרה לחברי להקת הסקס פיסטולס הפכו לסנסציה וסימנו שינוי במגמה של אופנה עולמית. כסגנון חתרני, הפאנק כמעט ולא אומץ על ידי בתי האופנה בזמן אמת, אלא פרח מאוחר יותר בשנות ה-80 וה-90 בזכות קולקציית הביכורים של המותג קום דה גרסון והסגנון האגרסיבי עם הניטים השלופים שאימץ בית האופנה האיטלקי ורסאצ'ה בשנות ה-90. פריטים מאותה קולקציה אומצו לאחרונה על ידי ליידי גאגא בווידאו קליפ לשיר The Edge of Glory.
מי הנהיג?
מיטת השלום של ג'ון לנון ויוקו אונו סימנה את חזון האהבה, השלום והסקס החופשי של ילדי הפרחים. לצדם היו מוזיקאים נודעים נוספים, כמו ג'ניס ג'פלין, ג'ימי הנדריקס וסולן להקת הדורס ג'ים מוריסון, שהיו מזוהים עם תנועת המחאה האמריקאית.
בממלכה הבריטית הפאנק הצמיח כמה מוזיקאים בועטים, בהם מלקולם מקלארן וחברי הלהקות הקלאש, הרמונס והסקס פיסטולס. ניתן לצרף לרשימה גם את הזמרת-יוצרת האמריקאית פטי סמית', בייחוד לאחר צאת אלבומה Horses בשנת 1975.
איפה הם היום?
מספיק לבקר בכיכר דיזנגוף בתל אביב או בכיכר החתולות בירושלים כדי להבין שהפאנק האמיתי מת מזמן. ייתכן והערכים החברתיים/מחאתיים התגלגלו וקיבלו פנים חדשות, אבל הסגנון לא הצליח לשמור על רלוונטיות. במילים אחרות, כאשר אנו רואים פאנקיסט צועד ברחוב עם מוהוק צבעוני ושלשלאות ברזל היוצאות מכיסיו ונתלות על פירסינג התקוע לו במצח – הוא נראה כמו תחפושת שנרכשה בשוק קמדן התיירותי שבלונדון, ולא כהצהרה פוליטית. במקרה הגרוע יותר, הפריטים האלה נרכשו באחת מרשתות האופנה, כמו זארה או קסטרו, שמדי כמה עונות מציעות ללקוחות את האדפטציה שלהן לטרנד הפאנק.
המראה ההיפי, לעומת זאת, הצליח לקבל גלגול עכשווי, על ידי שילובים ופיתוחים שחדרו במשך השנים גם לזרם המרכזי. ההיפי של שנת 2013 עדיין מחפש שלום ואהבה אינסופיים, אבל סגנון הלבוש שלו מעודכן, עם השפעות של סייבר-פאנק ממסיבות הרייב של שנות ה-80 וה-90. מי שסתם רוצה להרגיש חופשייה ומאושרת, יכולה להיכנס לטופשופ ולרכוש שמלת מקסי פרחונית עם שרוולים קצרים ב-250 שקל ולהרגיש – ולו לרגע – כמו חלק מהמחאה החברתית.
