אם הזיכרון אינו מטעה, היה זה בוי ג'ורג' שבאחד מהראיונות שהעניק כינה את המוזיקאי פרינס "גמד מכוסה שערות ערווה". שני הענקים המוזיקליים נלחמו על המקום הראשון במצעדי הפזמונים של שנות ה-80, אך כיום נמצאים במקומות שונים לגמרי - בעוד בוי ג'ורג' זוכה בתשומת לב בעיקר סביב המשקל שלו, פרינס בן ה-55 יצא החודש לסיבוב הופעות שהתחיל בארצות הברית ובהמשך יגיע גם לאירופה.
עוד בערוץ האופנה
- מג'יימס דין ועד קייט מוס: הטי שירט חוגגת מאה שנות אופנה
- הזמר יזהר כהן הפך למעצב תכשיטים עם חוג לקוחות נאמן
- בגיל 44 כריסטי טרלינגטון לא מפחדת מקמטים ועירום
בינתיים, את מרבית תשומת הלב התקשורתית תפסה דווקא מדיניות הצילום וההקלטה הקשוחה שהונהגה בהופעותיו של הזמר, שבין השאר קובעת כי מי שרק יעז להוציא את הטלפון הסלולרי מהתיק, יגורש מהאולם לאלתר. אולי המכשיר המודרני מזכיר לפרינס שבזמן שהוא חיפש את השם שיכיל את כל מורכבויותיו, העולם לא ממש עצר מלכת.
על חוק התיעוד הקשוח סיפרה העיתונאית ונסה גריגוריאדיס, שהתלוותה לפרינס במהלך ההופעות לטובת כתבת שער מרתקת במגזין האופנה V. פרינס מככב על שער המגזין בתצלום יפהפה בשחור-לבן של צמד המעצבים אינס ואן למסוורדה ווינוד מטדין, כזמר סול משנות ה-70 עם רעמת אפרו שמעטרת את ראשו ושפם דק ומעוצב מעל לשפתיו.
כמו תמיד אצל פרינס, המוזיקה היא אומנם המהות, אבל כל היתר משמש כתפאורה נוצצת המסייעת לו להפוך לכוכב הפופ הכי זוהר, מקורי, שנוי במחלוקת ואינדיבידואלי שחי כיום. בקריירה הארוכה, המתפרשת על פני ארבעה עשורים בהם גם החליף את שמו הפרטי לסימן בלתי מזוהה, הכתיר פרינס את עצמו כנסיך מורם מעם. מאז ראה אור אלבום האולפן הראשון שלו For You בשנת 1978, התמקם פרינס כיוצר איכותי ואניגמטי, עם סקס אפיל השמור לגברים נמוכי קומה (ע"ע ציון ברוך) וסגנון לבוש פורץ דרך, שסימן אותו מאז ועד היום כאחד מאייקוני האופנה הגדולים של עולם הפופ וה-R&B. פרינס נע בחופשיות בין המלתחה הגברית לנשית, קופץ מחליפות מחויטות בצבעים נועזים כמו צהוב חלמון או אדום עגבנייה לנעלי עקב שהפכו לסימן ההיכר שלו, בין סגנון הגלאם-רוק של שנות ה-70 לאלמנטים השאובים מהמלתחה של מארי אנטואנט, ומסקסיות גברית מוחצנת ושיער חזה מתפרץ לאיפור עיניים חתולי. במילים אחרות, פרינס הוא מכלול של ציטוטים אופנתיים המגולמים באופן מתוחכם באדם אחד, שלידו אפילו ליידי גאגא נראית שמרנית.
הסגנון המוזיקלי והאופנתי של פרינס התגבש ב-2011 לספר Prince: The Making of a Pop Music Phenomenon, שכתבה פרופ' שרה ניבלוק מאוניברסיטת ברונל בלונדון (הוצאת Ashgate). הספר בוחן את התמורות שעבר הסגנון של פרינס משנות ה-70 ועד לעשור הראשון של המאה ה-21. "כבר מתחילת הקריירה שלו, בשלהי שנות ה-70 המאוחרות, ביקש פרינס להתריס על הגבריות הגנרית של מוזיקאים שחורים אחרים, והוא עשה זאת דרך סגנון", כותבת ניבלוק. "במקום ללכת במסלול ויזואלי של כוכבים מצליחים של מוזיקת נשמה שחורה, כמו טדי פנדרגרס, עטיפות האלבומים המוקדמים של פרינס היו קרובות יותר לאלה של גלוריה גיינור. למעשה, עטיפת האלבום Prince משנת 1979, נראית דומה להפליא לאלבום מוקדם יותר של דונה סאמר (ניבלוק מתכוונת לאלבום Once upon a Time של סאמר משנת 1977, א"י).
משנות ה-80 ואילך, אימץ פרינס סגנון לבוש מפואר שכלל חליפות סאטן מבריקות, אותן לבש מעל חולצות לבנות עם ז'אבו – אותו צווארון משתלשל בפאר מטה, ממש כמו נסיך אמיתי. המראה הזה מופיע ברוב תפארתו בסרט האוטוביוגרפי Purple Rain משנת 1984, וכמובן בווידאו קליפ לשיר מאותו אלבום. אלמנטים זהים של סגנון, כולל נעלי עקב מרשימות ושילוב של מוטיבים מאופנת רחוב ומכנסי הטבעות האופנתיות בעיצובו של ג'יאני ורסאצ'ה, באו לידי ביטוי בווידאו קליפ נוסף מאותו אלבום, ללהיט When Doves Cry.
ניבלוק מצביעה בספרה על כך שהסגנון שיצר פרינס ביקש לערער את מקומו של הגבר הלבן (והסטרייט, יש לומר) שניצב בראש ההיררכיה החברתית והפוליטית בעולם של שנות ה-80, עולם שנשלט על ידי מנהיגים קפיטליסטיים כמו מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן. "פרינס עיצב את עצמו כדנדי (גבר אלגנטי המקפיד בלבושו, א"י) מתקופת הבארוק", מוסיפה ניבלוק. "הוא לובש בגדים זוהרים עם סלסולים בצווארון וירכיים מקושטות בתחרה, בעוד פניו מכוסות במייק-אפ ועיניו משוחות במסקרה".
לדבריה, העיתונות באותה תקופה נרתעה מהסגנון האנדרוגיני שהציע פרינס. "גבר זעיר, שחור, היפר-נשי, שמשך את תשומת הלב של אלפי נשים לבנות, ויצר לעצמו מיתולוגיה של נסיך מלא זימה ולא של ייצור חייתי", טוענת ניבלוק. "כמו עם כל כך הרבה אמנים שחורים, התעסקה התקשורת בפיזיות שלו והשוותה את המיניות המעורפלת שלו אז לזאת של מייקל ג'קסון. מה שהתקשורת לא הבינה, היא עד כמה הנסיך השתמש בסגנון שלו כהצהרה פוליטית. לא רק שהוא מעיר על הבנאליות של גבריות לבנה, הטרוסקסואלית ומערבית, אלא בו בזמן הוא שרטט לעצמו מורשת עשירה של סגנון אישי המתכתב עם תנועות מחאה של שחורים. פרינס בעצם חיקה את המראה הגנדרני וערער על מעמד האצולה".
יותר משהוא ערער על המראה "הלבן" בארצות הברית, ערער פרינס על מיניות וגבולות ברורים של מגדר. הלבוש שלו הוגדר לא פעם כנשי, על ידי בחירות לבוש של מכנסיים הדוקים מדי, איפור כבד מדי, או שיער עשוי מדי. יותר מדי מהכול. וכמובן, אי אפשר לשכוח את חולצת הבטן חושפת הריבועים מהווידאו קליפ לשיר Kiss. לכל המלעיזים המזועזעים הגיעה תגובה מכיוון בלתי צפוי: שמועה על כך שקלאודיה שיפר, מלכת הדוגמניות של אותם הימים וסמל יופי שאין עליו עוררין, הצהירה כי פרינס הוא מושא תשוקותיה והגבר הסקסי עלי אדמות.
פרינס עצמו לא היה זקוק לאישור של שיפר, הוא מאז ומתמיד הפיל ברשתו נשים יפות (וגבוהות ממנו), כפי שזה נראה בווידאו קליפ ללהיט Cream. בחיים האישיים שלו, היה פרינס צמוד תמיד לנשים יפות כמו קים בסינג'ר, מדונה ושרילין פן ונחשב לזה שגילה את כרמן אלקטרה. הוא היה נשוי והתגרש פעמיים, ומאז שנת 2007 נמצא בזוגיות צמודה עם בת חסותו, הזמרת בת ה-37 בריה וולנטה. ככל הנראה, האישה היחידה כיום שזוכה לראות אותו ללא עקבים.
בשנים האחרונות נדמה כי הפעילות המוזיקלית של פרינס הוקפאה, וזאת למרות שבעשור הראשון של המילניום הוציא תריסר אלבומים (!) ויצא לתשעה סיבובי הופעות (!!), לא כולל הנוכחי. ואל תרגישו רע – אתם לא היחידים שלא שמעו על זה. פרינס כמעט ולא משחרר וידאו קליפים חדשים, ואת המוזיקה החדשה שהוא יוצר לא תוכלו לראות ב-youtube אלא רק בעמוד האינטרנט האישי שלו. צעד זה מסנן ומגדיר מראש את המוזיקה של פרינס רק למעריצים מושבעים.
אומנם את הלהיטים והתהילה החליף פרינס ביצירה אינטימית יותר, אבל הוא ממש לא זנח את סגנונו הצבעוני והמיוחד, וממשיך לשמור על הופעות שקוראות תיגר על התבניות המקובלות. רק דבר אחד בהופעתו השתנה: אם בעבר שיערו המקורזל הוחלק כתוצאה מהמרד הוויזואלי עליו הצביעה ניבלוק, נראה שרעמת האפרו המפארת את ראשו בימים אלו מצביעה על תהליך השלמה וחזרה של הזמר לשורשיו האפרו-האמריקאיים. פרינס כבר לא צריך להוכיח לאף אחד את החתרנות שהביאה אותו למלוכה. אחרי הכול, הוא אוחז בה כבר קרוב לארבעה עשורים.
