ב-15 השנים שעברו מאז ראה אור להיט הרחבות God is a DJ (אלוהים הוא די.ג'יי) של ההרכב פיית'לס, התחלף מקומו של הדי.ג'יי משמאן המנהיג כת מאמינים עיוורת למי שמנסה להנעים את האווירה עבור המתמנגלים לאיטם בלאונג'ים מעוצבים. מצד שני, ובדומה לכוכבי מוזיקה באשר הם, התואר די.ג'יי הפך גם לתו תקן סלבריטאי ולא רק לאיש שמאחורי העמדה. זה המקרה של צ'לסי ליילנד - די.ג'יי בת 25 מניו יורק, שהגיעה בחודש שעבר לישראל כדי לנגן בשתי המסיבות לכבוד פתיחת תערוכת היחיד של המעצב רון ארדבמוזיאון
העיצוב בחולון. עם הרבה מזל וקשרים במקומות הנכונים, מיצבה עצמה ליילנד בשלוש השנים האחרונות כדי.ג'יי במסיבות אופנה ואירועים פרטיים. רשימת הלקוחות שלה כוללת את בתי האופנה שאנל, ולנטינו, ברברי, כריסטיאן לובוטן, פנדי ומיסוני; את המגזינים ווג, קוסמופוליטן, פייפר וניילון; וכן רשימה ארוכה של חברות מסחריות כמו BMW, eBay וגוגל.
בשנים האחרונות נולד ז'אנר חדש של די.ג'ייז המנגנים בתצוגות ובמסיבות האפטר פארטי שאחריהן, כמו מרסלו בורלון הארגנטינאי-איטלקי המבלה את השנה האחרונה על קו תל אביב-מילאנו, הדי.ג'יי הידועה לי לזארק, או להבדיל אלפי הבדלות צמד הדי.ג'ייז עדי נוימן וגילי סער משלנו. שילוב הכוחות הזה מסייע לשני הצדדים: בית האופנה מתהדר בשם עדכני שמזריק למותג קוליות אך אינו מאפיל עליו, ואילו הדי.ג'יי זוכה להוסיף לרזומה שמות מותגים נחשקים, כמו ברברי ושאנל. ליילנד אומנם מנסה לברוח ממיתוג כדי.ג'יי של תעשיית האופנה, אבל לא נראה שזה עוזר לה. דווקא הגיגיה האופנתיים הם שהפכו אותה לאיט גירל הלוהטת של ניו יורק, עם ראיונות בלתי פוסקים ל- I-D, לאתר style.com ולמגזין ווג איטליה, ורשימת חברות הכוללת את הדוגמנית קארה דלווין והמעצב אלכסנדר וואנג. חוץ מזה, גם היא מודה ש"אין בחורה שלא אוהבת שאנל. אין דבר כזה".
עוד בערוץ האופנה
- רון ארד חוגג את פתיחת התערוכה שלו והמפורסמים באים לפרגן
- מברברה ועד בר: גלגוליה האופנתיים של היאכנע
- האחות הקטנה: הדוגמנית קארה דלווין כובשת את המסלול
- בגדי ההיריון של קייט מידלטון וקים קרדשיאן: פאסון או אסון?
ליילנד נולדה וגדלה בלונדון למשפחה מהמעמד הבינוני. אביה הפעיל בשנות ה-70 את המועדון הנודע Playboy בבירה הבריטית ("זמן קול להיות בלונדון") ואת המסעדה Foxtrot Oscar של השף גורדון רמזי. אמה, לעומת זאת, קצת יותר רוחנית, ועובדת כמטפלת הילינג לחיות. כן, יש דבר כזה. בגיל 19 נטשה ליילנד את החממה העוטפת בה גדלה בשכונת קיו גרדנס במערב לונדון ("אזור משעמם. מאוד 'פוש'") לטובת לימודי משחק בבית הספר של לי שטרסברג בניו יורק. רק מאוחר יותר במהלך הראיון שנערך בזמן שהותה בישראל, נזכרה לספר כי בכיתה שלה למדה גם הדוגמנית והשחקנית הישראלית אגם רודברג, שלדבריה היתה "שקטה ומקסימה. לא מישהי שהתבלטה יותר מדי".
"תכננתי לסיים את לימודי המשחק ולחזור ללונדון", מספרת ליילנד על הדרך שעשתה מילדה טובה לונדון לנערה הלוהטת של מנהטן. "אם היית אומר לי שאהפוך לדי.ג'יי של תצוגות אופנה - לא הייתי מאמינה בעצמי במיליון אחוז שזה מה שאני אעשה עכשיו. כל העניין התחיל די במקרה. הייתי מה שנקרא 'פייק די.ג'יי' שמנגנת במסיבות בית של חברים עם שירים מהאיי-פוד. בדיעבד, אנשים מאוד אהבו את זה וביקשו ממני לנגן שוב". השינוי הגדול קרה כאשר חבר טוב שלה, צלם האופנה בן ווטס (אחיה של השחקנית נעמי ווטס, ומי שצילם את הקמפיינים של ויקטוריה'ס סיקרט ופולו ראלף לורן), ביקש ממנה לנגן במסיבה שאירגן.
"בן הזוג שלי תהה למה אני לא הופכת את העניין לעבודה בשביל כסף, אבל חששתי מאוד כי לא הייתי מקצועית מספיק. הוא רכש לי במתנה קורס די.ג'יי, והלכתי ללמוד איך לנגן תקליטי ויניל. היה לי חשוב לעשות את זה על הצד המקצועי ביותר. היום כולם פתאום הפכו לדי.ג'ייז, לכן היה חשוב לי ללמוד איך לנגן ויניל, שזה לטעמי הדבר המקורי. זה כמו ההבדל בין ללבוש עור אמיתי לעור מזויף - התחושה אחרת, זה נלבש אחרת. המראה המזויף אולי זול יותר, אבל הוא לא יושב טוב יותר".
מהר מאוד התברגה ליילנד בתעשיית האופנה הניו יורקית. המסיבה הראשונה הגדולה שלה היתה ב-2010, האפטר פארטי של חברת הקוסמטיקה MAC באירועי הפאשן נייט אאוט שהתקיימו במסגרת שבוע האופנה בעיר. היום היא כבר מנגנת מסביב לעולם במסיבות אופנה ואפטר פארטיס, לרשימת לקוחות מפוארת. לדבריה, במהלך שבוע האופנה בניו יורק היא מנגנת לפחות בארבע מסיבות באותו היום, ובכולן היא גם לובשת את בגדי המותגים אותם היא מייצגת. ומה קורה כשהיא לא אוהבת את הבגדים? היא פשוט מסתפקת בשמלה שחורה קטנה - פריט שאי אפשר אף פעם לטעות בו.
"שבוע האופנה בניו יורק זאת התקופה העמוסה בשנה - סוג של אזור מלחמה", מספרת ליילנד. "זאת עבודה מאוד קשה. התעשייה בניו יורק היא לא אורגנית. זה לא שאני מגיעה למסיבה ומנגנת מה שאני רוצה. הלוואי וזה היה ככה. הכול מאוד מתוכנן ומסודר. אני יכולה לנגן בתצוגה בבוקר, ואחר כך באפטר פארטי, ואז באפטר של האפטר. וכל מסיבה היא שונה. ובכל מסיבה יש די.ג'יי סט אחר".
הייתי בשתי מסיבות בהן ניגנת בישראל. מתברר שקהל של תעשיית האופנה אינו שונה ממסיבות זהות בחו"ל - אנשים לא רוקדים. למה זה קורה?
"כי אנשים עסוקים בפוזה שלהם. יש משהו באנשים בתעשיית האופנה שבגללו הם לא מוכנים להשתחרר במסיבות סגורות. הם רק חושבים איך הם ייראו מהצד. זה כל כך משעמם. בגלל זה לאחרונה אני מעדיפה לנגן במסיבות של סצנת האמנות. אנשים ממש רוקדים שם. הם לא צריכים להשתכר כדי לרקוד וליהנות".
אולי הסיבה היא שאת לא מנגנת במועדונים אלא באירועים סגורים, שבהם אנשים פחות מרשים לעצמם להשתחרר?
"אני לא טיפוס של לילה ומועדונים. יש משהו בלילה שהופך את הסצנה לאפלה ומלאת אלכוהול, סיגריות וסמים. אווירה קריפית עם אנרגיה שלי, באופן אישי, קשה לעבוד איתה. זה מרגיש לי כאילו אנשים שואבים ממני את האנרגיה הזאת, וזה מעייף מאוד. שים לב שגם מבחינה מסחרית אין הרבה אנשים שמצליחים בסצנת הלילה ושומרים על זה לאורך זמן. זה עולם של צללים. אנשים לוקחים הרבה סמים, שותים, ואילו אתה צריך להיות מאוד בפוקוס כדי לא להידפק. בעבודה של בוקר יש משהו יותר פרש, נקי. מה אתה מעדיף?"
את הצד האפל, כמובן.
"אני מניחה שזה שונה בין לבלות לבין לעבוד. אני אוהבת לבלות מאוד בברגהיין בברלין כשאני מבקרת בעיר, אבל בהחלט הייתי בהלם כשראיתי גברים ערומים רוקדים לידי במועדון. כעבודה - אני מעדיפה את העבודה בשעות הבוקר. הייתי רוצה להיות רומנטית ולומר לך שהצד העסקי חשוב פחות, אבל בעידן בו אנחנו חיים, יש הרבה די.ג'יי מוכשרים ולא מצליחים, ויש חשיבות רבה לבנייה שלך כמותג. אופנה זאת תעשייה שזזה כל כך מהר - אז תמיד עולה השאלה כמה זמן אשאר רלוונטית".
בשבוע שעבר השיקה ליילנד את אתר האינטרנט שלהבמתכונת חדשה. עבורה מדובר בצעד נוסף בביזנס, עבור מעריציה מדובר בפלטפורמה שבה אפשר לחזות בסטייל המיוחד של המיני-כוכבת. בתמונות רבות המופיעות באתר, מסומנת ליילנד כאייקון אופנה עם טעם אישי וסגנון צעיר ומדויק, בזכות האופן הנינוח בו היא משלבת בין בגדי מעצבים, וינטג' ופריטים הלקוחים מרשתות זולות. בין המעצבים האהובים עליה ניתן למצוא את מעצבת האביזרים אולימפייה לה-טאן ואת מותג האופנה הצעיר סונו, שזכה לאחרונה בפרס ה-CFDA.
כמו דמויות רבות בתעשיית האופנה, מסתבר שגם ליילנד הצעירה מנהלת יחסים דואלים ומורכבים עם הבאר שמשקה אותה שמפניה. "לאחרונה ביקרתי בשבוע האופנה בלונדון", היא מספרת, "ומאוד נהניתי לשבת בתצוגות של ויויאן ווסטווד ומוסקינו צ'יפ אנד שיק. לעומת זאת, בניו יורק אני ממש משתעממת בתצוגות. 'איטס דה סיים שיט'. כולם שם סנובים ומלאים בעצמם. אני אוהבת את ניו יורק, אבל יש משהו באיך שאנשים מתלבשים שם ובאטיטיוד של אנשים מתעשיית האופנה שאני פחות מתחברת אליו. אנשים עושים עניין מדברים מובנים מאליהם. אני שומעת מלא בנות שמשוויצות בתיק החדש של סלין שיש להן. 'וול דאן', יופי לך שבזבזת כמה אלפי דולרים על תיק - אבל היי, זה הדבר הכי לא קולי. היום לכל אחד מתעשיית האופנה יש תיק של סלין".
לא לכולם.
"ברור שלא לכולם, כן. אבל מבחינת אטיטיוד, בלונדון זה הדבר הכי לא קול להשוויץ באביזרי מעצבים. קח למשל את קייט מידלטון. אני לא ממש אוהבת איך שהיא מתלבשת, אבל מה שהופך אותה לאייקון אופנה זה הנגישות של הפריטים שהיא לובשת והמיקס אנד מאץ' שהיא עושה. אם אתה מוכשר ויש לך סטייל, אתה יכול ללבוש וינטג' ורשתות מסחריות כמו טופשופ ועדיין להיראות סופר אופנתי. ללבוש מכף רגל ועד ראש אלכנסדר וואנג זה משעמם. כל אחד יכול לעשות את זה".
