מכירות ביתיות מארונות פרטיים כבר מזמן הפכו לדרך המועדפת לשופינג עבור מביני עניין. במקום לקנות ברשתות הגדולות בגדים שאחר כך יצוצו על עוד עשרות בנות, או להיכנס למינוס בגלל חולצת מעצבים ייחודית, אפשר לרענן את המלתחה עם בגדים שכבר עברו סלקציה קפדנית על ידי הסטייליסטים/העיתונאים/המפורסמים שכעת מעבירים אותם הלאה. על הדרך מקבלים בונוס לא פחות חשוב: להציץ אל תוך הארון של המוכרים ולהכיר את הטעם האישי שלהם מקרוב. כמובן שגם למוכרים יש סיבה להיפטר מהבגדים הישנים בצורה הזו, וכמו תמיד מדובר בעיקר באינטרס כלכלי: במקום למכור אותם לחנויות יד שנייה בעשירית מערכם, או אפילו רק תמורת זיכוי, הם מנצלים את הביקוש והמעמד על מנת לעשות כמה ג'ובות.
היום, כשפאשניסטות רבות כבר לא טורחות לכתת את רגליהן בין חנויות, אלא מקישות את מספר כרטיס האשראי על המקלדת, גם המכירות הביתיות החלו אט אט להעביר לוקיישן אל אתרי האינטרנט. ובניגוד ל-eBay הוותיק, שבו ניתן לרכוש חולצה של קום דה גרסון לצד מכונת כביסה מקרטעת ושידה לתינוק, אתרי המכירות שקמו לאחרונה מיועדים לאופנה בלבד ומציעים חוויית גלישה של רשת חברתית והצצה לארונות של אחרים, לצד קנייה במחירים הנוחים (כמעט) לכל כיס.
עוד בערוץ האופנה
- האאוטלטים השווים לשופינג אונליין
- שמנים ועניים מככבים בקמפיין רשת חדש נגד מותג האופנה אברקרומבי אנד פיץ'
- אתרי הקניות שאוהבים אנשים במידות גדולות
לדברי מריאן כהן, שהקימה יחד עם היזמית מורן אלטרמן-רוזנבאום את אתר האופנה המקומי clochic, היום אנשים רוצים לרכוש אופנה באופן חברתי ולא מנוכר. "האתרים האלה מאפשרים לך להציץ אל תוך ארון הבגדים של אותו מוכר, לראות את האדם שעומד מאחורי הפריט, לשוחח איתו ולהבין את תפיסת עולמו האופנתי", היא מסבירה. לאמונתה, הסיבה למכירת פריטים מהארון הפרטי היא לאו דווקא כלכלית, כי אם סגנונית. "בעידן של רשתות חברתיות כמו פייסבוק, פינטרסט ואינסטגרם, ברגע שפאשניסטה לובשת פריט לבוש פעם אחת ומצטלמת איתו, היא מרגישה שמיצתה אותו וכמובן שלא תרצה לחשוף אותו פעם נוספת. לכן אנשים מעדיפים להעביר את הפריטים האלה הלאה, שמישהו אחר ייהנה מהם. אלו פריטים שלבשו אותם פעמיים-שלוש לכל היותר, ובעידן של כלכלה רעועה כמו היום, אנשים רוצים לקנות במחירים זולים יותר".
החודש יושק אתר האופנה האמריקאי The Social Closet, המתעתד להיות המילה האחרונה בתחום. בדומה לו, הושקו בשנה וחצי האחרונות אתרים נוספים הבנויים כארונות בגדים אישיים והמתפקדים בעצם כחנויות אינטרנטיות. באתרים הללו אפשר לשבץ תצלומים שלכם לובשים את הבגדים, תמונות של הפריטים עצמם, לספר קצת על עצמכם, לשתף את הארון, וכמובן למכור את מה שכבר נמאס ממנו (תמורת עמלה למנהלי האתר, שבדרך כלל עומדת על 10 אחוז). פיתוח נוסף שנמצא על האש בימים אלו הוא הסטארט-אפ הישראלי Wishi, שהוכרז החודש על ידי אתר הביזנס אינסיידר כאחד מ-20 הסטארט-אפים הישראליים המעניינים ביותר. Wishi פעל עד לאחרונה במתכונת דומה בפייסבוק, ובקרוב מאוד עתיד להוציא אתר עצמאי שעיני פאשניסטות רבות נשואות אליו.
רגע לפני שאתם הולכים לסנן את הבגדים הטובים והרעים אצלכם בארון, לצלם את עצמכם עם מיטב המחלצות ולפתוח חנות מקוונת – קבלו הצצה אל ארבעת האתרים הישראליים והבינלאומיים הכי בולטים כיום בתחום.
האתר: רשת חברתית ישראלית שהוקמה בינואר האחרון על ידי מורן אלטרמן-רוזנבאום ומריאן כהן. הגולשים באתר מוזמנים לפתוח מעין ארון מקוון, המורכב מתמונות מהארון הפרטי שלהם. עד לפני חודש היה אפשר רק לשתף ולהגיב על הפריטים, אבל כעת ניתן גם לרכוש אותם באמצעות paypal. כרגע ישנם כ-120 ארונות פעילים באתר, אך רובם הגדול לא מעניין במיוחד.
למי זה מתאים: לפאשניסטות צעירות שהכתירו את עצמן ככאלה. דרושה כאן מלאכת סינון מושקעת כדי לוודא שנמכרים באתר פריטים מוצלחים ולא רק סחורה משומשת שבנות אחרות מנסות להיפטר ממנה.
הארון שאהבנו: הארון של דניאל רייז (Danielle Raiz), שלא מאכזבת בבחירת הפריטים שהיא מוכרת באתר: מג'ינסים של מותגים כמו דיזל (350 שקל) ו-J בראנד (200 שקל) ועד אוברול של מייזון מרטין מרג'יאלה (540 שקל) ושמלה של McQ, הקו השני של אלכסנדר מקווין (450 שקל).
מחירים לדוגמה: גופיית משי, 370 שקל; חצאיות מיני, 50 שקל; שמלות קיץ, 80 שקל; מכנסיים מקולקציית M&H ומארני, 299 שקל.
האתר: הוקם בסתיו שעבר על ידי שתי חברות מבית הספר למנהל עסקים בהרווארד, רי יאנו היפנית וג'י זאנג הסינית. הארונות שנמצאים פה מכילים בעיקר בגדי מעצבים ומותגי אופנה ידועים, כמו גוצ'י, דיסקוורד, מיו מיו וכריסטיאן לובוטן, ובצדם ביוגרפיה קצרה של כל מוכר והאג'נדה האופנתית שלו. הבאסה: כרגע האתר מאפשר מכירת פריטים רק לתושבי ארצות הברית.
למי זה מתאים: לגרופיז של מותגי-על שאין להם בעיה לרכוש תיק גוצ'י שכבר עשו עליו סיבוב. או במילים אחרות, מעושרות גרסת הוואנאבי.
הארון שאהבנו: הארון של naythomas, עם פריטים שכל צעירה אופנתית מניו יורק תשמח לאמץ, כמו נעליים של דיסקוורד וסריגים של פיליפ לים.
מחירים לדוגמה: תיק צד של גוצ'י, 350 דולר; נעליים של כריסטיאן לובוטן, 550 דולר; משקפי שמש של קלואה, 300 דולר.
האתר: אחיו הצעיר, הבועט והחצוף של אתר האופנה Asos מאפשר למכור ולקנות פריטים מהארון הפרטי. פה אין את הפיתוח הטכנולוגי הדרוש לבניית ארון בגדים עבור כל משתמש, אבל בכל זאת אפשר לעקוב אחר המוכר המועדף ולמצוא פריטים נוספים שלו. החיסרון המרכזי עבור מי שרוצה למכור בו הוא הצורך בהקפדה על צילומים נאותים, בתאורה יעני טבעית ופוזות היפר-קוליות. בנוסף, האתר מתחיל קצת להריח מהשתלטות של עסקני אופנה ובוטיקים קטנים ליד שנייה.
למי זה מתאים: לאנשים שמחפשים פריטי וינטג' בסגנון שנות ה-80 וה-90.
הארון שאהבנו: הבוטיק של Captain's Pants. אם אתם מחפשים כיצד לבנות לעצמכם מראה מוצלח באווירת הניינטיז השולטת, הבוטיק של Captain's Pants הוא מקור בלתי נדלה לפריטי רטרו מגניבים: חולצות בצביעת אסיד, מכנסי סקיני ג'ינס, אוברולים ועוד.
מחירים לדוגמה: ז'קט של פומה, 30 ליש"ט; חולצת פולו בצביעת אסיד, 17 ליש"ט; גופיית וינטג' של ריבוק, 35 ליש"ט; סווטשירט עם הדפס של הארד רוק קפה, 18 ליש"ט.
האתר: אפליקציה חינמית לאייפון, המאפשרת להתחבר עם חובבי אופנה אחרים, להציץ ולעקוב אחר ארונות מועדפים, לעשות לייקים וכמובן גם לרכוש את הפריטים. הבאסה: לפחות לפי מה שאנחנו ראינו, כל הפאשניסטות כאן רזות מדי ולא עוברות את מידה M. לפחות זה חוסך מאיתנו להתעצב מהבעיה השנייה של האפליקציה: כרגע היא פועלת רק בתחומי ארצות הברית.
למי זה מתאים: לבנות במידה M ומטה. טוב, נו, יש כמה XL, אבל ממש מעט.
הארון שאהבנו: לא היה אחד ספציפי שנפלנו ממנו. הארון העשיר ביותר בפריטים, למעלה מ-420, הוא של Mackenzie, שמציעה פריטי קז'ואל רבים במחירים מצחיקים של 80-20 דולר.
מחירים לדוגמה: מכנסי ג'ינס של גאפ, 20 דולר; חולצות וגופיות של ג'יי קרו, 20 דולר; חצאית של בננה ריפבליק, 25 דולר.
