אופנה מתארת את האופן בו נהוג להתלבש במקום מסוים ובזמן מוגדר, לכן אין ספק שהמושג מקבל את משמעותו מהקשר בין הלובש לבין החברה בה הוא חי. האופנה, כפי שהסביר כבר חוקר התרבות הצרפתי רולאן בארת', היא שפת תקשורת בה הבגדים משמשים לסמן באופן ויזואלי את המסר שהלובש רוצה להעביר. כאשר האנשים בחברה שמסביבו מבינים ומעריכים את המסר הזה - האופנה מקבלת משמעות. כאשר המסר אינו מובן, והבגד נראה מנותק ממערך הסימנים החברתי, הקשר נשבר והתקשורת הוויזואלית נכשלת. בנוסף, כמו שהאות אל"ף תיראה רק ציור אבסטרקטי עבור מי שאינו קורא עברית, כך הפריט מאבד את משמעותו האופנתית מחוץ להקשר החברתי בו הוא מתקיים. לכן, קל יותר ליצור בגד "אופנתי" כחלק מטרנד ברור ומוכר, וקשה יותר לפרוץ את גבולות המוכר וליצור אופנה חדשה. כמו שפה זרה, גם אופנה נשמעת בהתחלה מעורפלת ולא ברורה, וההבנה שלה תלויה לא רק בבגד עצמו אלא גם במתבונן מבחוץ ובהבנתו את השפה בה הבגד מדבר.
המושג "בגד", לעומת זאת, מתאר חפץ, ומשמעותו נובעת מהקשר בינו לבין האדם הלובש אותו. המושג מתאר את חוויית הלבישה האישית, את הנוחות והמגע הפיזי, את התחושה של החומר על הגוף. כאשר חושבים על "בגד", בניגוד ל"אופנה", קל יותר להתרחק ממוסכמות החברה ולהעריך את הפריט הנלבש לפי ערכו החומרי, לפי איכותו וטיבו - ולא רק לפי המסר שהוא משדר בתוך שיח האופנה.
אם כך, איך נוצרת אופנה? ומה עושים "מעצבי אופנה"? לדעתנו, הצעד הראשון הוא יצירת הבגד, הפריט העומד בפני ובזכות עצמו. הבגד נמדד באמת מידה של איכות וטיב, בקשר בינו לבין הלובש והלובשת. לאחר מכן, הבגד יוצר שפה משלו, ומעביר בה מסר בעל משמעות תרבותית במובן רחב יותר. סדר הפעולות צריך להתחיל במגע בין הבגד לגוף, ומשם להתרחב לקשר בין הבגד לחברה. רק מתוך השאיפה לאיכות וליצירה חדשה העומדת במבחן הגוף, יכולה להיווצר אופנה שאינה שטחית או קצרת טווח. כפי שכתבנו כבר בפוסט הקודם, משמעותה של האופנה נותרת בעיני המתבונן ואילו איכות הבגד נמדדת על ידי הלובש, ולכן בעיניו היא אוניברסלית, על זמנית וחשובה.
בה בעת, "אופנה" מסמנת השתייכות לקבוצה, הזדהות עם ערכים ורעיונות מסוימים ושאיפה להיות חלק מעולם ספציפי. הרי אין אופנה אחת - בכל רגע נתון יש המון אופנות שונות וסותרות, וכל אחת נובעת מקבוצה חברתית אחרת. אופנת הלבוש בתל אביב של תחילת המאה אינה זהה לאופנת הלבוש של אנשי עסקים במילאנו כיום, או לאופנת בגדי הים המקובלת בחופי ניס. בנוסף, בעזרת אמצעי ההפצה והשעתוק המהירים של ימינו, טרנדים של אופנה מתפשטים במהירות במרחב הגלובלי, וחובבי הטרנדים ברחבי הגלובוס יכולים להיות מאוחדים באותו מראה זהה. לצידם, יש קבוצות שונות מחוץ למשחק הזה, כמו למשל חרדים בירושלים, מתנחלים בשטחים, או אנשי עסקים במנהטן. לכל קבוצה כזו יש כללים אחרים והעניין האופנתי מתבטא באופנים שונים, כמו ההדפס שעל העניבה, מספר הכפתורים במקטורן, או סוג כיסוי הראש.
אם הבחירה בבגד מסוים מצדיקה את עצמה מעצם העובדה שמדובר בבחירה אישית וסובייקטיבית (גם אם לא תמיד נבחר הבגד הטוב או המחמיא ביותר), אז האופנה נקבעת ונבחרת לפי כללים שרירותיים ואקראיים עוד יותר. הרי מי מכתיב את האופנה? עיתונאים, מעצבים, מפרסמים, יצרנים וקניינים, שלרוב לא נדרשים להצדיק או להסביר את בחירתם מעבר להגדרתה כ"צו האופנה החדשה". ובכך טמון עוד הבדל ברור בין אופנה לבגד: האופנה היא קבוצתית, עדרית ואקראית. הבגד, לעומת זאת, הוא בחירה אינדיבידואלית שיכולה להיעלם בתוך ההמון, אבל יכולה גם להפוך לסגנון אישי ולמודל לחיקוי. ואיפה נמצא הסגנון בכל זה? הוא כבר נושא בפני עצמו, לו נקדיש רשימה מיוחדת בעתיד הקרוב.
