חמשת הסרטים המתמודדים השנה על האוסקר בקטגוריית עיצוב התלבושות מתחלקים לשתי קבוצות שבהוליווד כל כך אוהבים לאהוב - סרטים תקופתיים וסרטי פנטזיה. בקבוצה הראשונה ניצבים הסרטים "אנה קרנינה" (עיצוב תלבושות: ז'קלין דוראן), "עלובי החיים" (עיצוב תלבושות: פאקו דלגאדו) ו"לינקולן" (עיצוב תלבושות: ג'ואנה ג'ונסטון); ובקבוצה השנייה נמצאים שני סרטים המבוססים על אגדת הילדים שלגייה ושבעת הגמדים – "מראה מראה" בכיכובה של ג'וליה רוברטס (עיצוב תלבושות: אייקו אישיאוקה), ו"שלגיה והצייד" בכיכובה של שרליז ת'רון (עיצוב תלבושות: קולין אטווד).
כל חמשת המועמדים הללו ראויים להכרה על עבודתם, אבל לא רק. בשנים האחרונות נדמה כי בהוליווד נוטים לשכוח כי בכל הפקת סרט ישנו עיצוב של התלבושות, גם בדרמה שאינה תקופתית ולכן נעדרות ממנה השמלות המפוארות מהתקופה הוויקטוריאנית. ללבוש בקולנוע ישנו תפקיד מרכזי בעיצוב הדמויות, הוא תומך בהובלת העלילה, הוא מעורר תחושות אצל הצופה ולעתים הוא אפילו משמש כשחקן מרכזי בסרט, ע"ע "השטן לובשת פראדה", שהפסיד את האוסקר בשנת 2007 ל"מארי אנטואנט", שם נעשתה עבודת שחזור מרהיבה של בגדי המלכה הסוררת.
ועדיין, ישנם מספר סרטים שהופצו השנה (חלקם טרם הגיעו ארצה), שראויים לאוסקר לא פחות מ"לינקולן" - סרט מרשים לכל הדעות, שדווקא עיצוב התלבושות שלו לא הצליח להרשים אותנו, משום שהוא בעיקר שחזור נטול אופי של המקור. האם היכולת לתפור מאות תלבושות משוחזרות היא ערובה לפסלון אוסקר? על פי רשימת הזוכים של השנים האחרונות, נדמה כי התשובה חיובית. ודווקא בגלל זה, בחרנו להגיש כאן את חמשת המועמדים שלנו לטקס האוסקר האלטרנטיבי.
1. הסרט: היצ'קוק.הבמאי: סאשה גרבסי.
עיצוב התלבושות: ג'ולי וייס, האחראית על עיצוב התלבושות בסרטים "אמריקן ביוטי", "12 קופים", ו"פחד ותיעוב בלוס וגאס".
תקציר: "היצ'קוק" של גרבסי מורכב משני סיפורי עלילה המתרחשים במקביל: האחד, מערכת היחסים הלא מאוזנת בין במאי הקולנוע הנודע אלפרד היצ'קוק (אנתוני הופקינס) לאשתו אלמה (הלן מירן); והשני, סיפור עשיית הסרט הנודע "פסיכו" משנת 1960. את השחקנית ג'נט לי בתפקיד הראשי ב"פסיכו", מגלמת ב"היצ'קוק" סקרלט ג'והנסון, שמדייקת בגילום דמותה של לי ומערכת היחסים שלה עם היצ'קוק, שאהב להקיף עצמו בשחקניות בלונדיניות.
התלבושות: משמרות את סגנון הלבוש של שנות ה-50 וה-60 עם לבוש מוקפד, תוך הבלטה של החליפה הקלאסית, שמלות החלוק עם הצווארונים המעומלנים וחצאיות העיפרון שמדגדגות את הברך, אשר הפכו למזוהות ביותר עם שחקניותיו של היצ'קוק.
למה מגיע לו אוסקר? סרטיו הנודעים של היצ'קוק, ביניהם "פסיכו", "ורטיגו", "חלון אחורי" ואחרים, הציגו במדויק את סגנון הלבוש של התקופה בה התקיימו, ובתוך כך, גם את המלתחה העכשווית של האישה המודרנית. התלבושות האיקוניות שנוצרו בסרטים של היצ'קוק עשו דרכן גם אל הסרט הזה, והאוסקר מגיע לו על היכולת לייצר אוסף תלבושות מגובש, המאגד גם את כל הלוקים החשובים מסרטיו של הבמאי.
הבמאי: וולטר סאלס.
עיצוב התלבושות: דני גליקר, שעיצב את התלבושות ב"מילק", "תודה שעישנת" ואחרים.
תקציר: הסרט יוצא מנקודת מבטו של סאל פארדייס (סם ריילי), צעיר ניו יורקי בעל אספירציות ספרותיות. יחד עם שני חברים טובים הוא יוצא למסע באמריקה, כדי לצבור חוויות הכוללות בעיקר סקס, סמים, אלכוהול ונשים. מי שמעוניין לצפות בקריסטין סטיוארט בעירום - זה הסרט.
התלבושות: תרגום עכשווי של גליקר לבגדי דור הביט של שנות ה-50. במילים אחרות, הכוכבים בסרט נראים כמו ההיפסטרים של ימינו, עם נגיעות קלות של התקופה בה מתקיים הסרט באמריקה: מכנסי ג'ינס, חולצות טי בדוגמאות פסים, חולצות משובצות מכופתרות והרבה סניקרס.
למה מגיע לו אוסקר? מכיוון שהוא מצליח לייצר שפה אופנתית עכשווית בסרט תקופתי. למרות שפסלון האוסקר לא ניתן על עיצוב אופנה, אלא על עיצוב תלבושות, היכולת של גליקר לחבר בין אז להיום באופן מדויק מציבה אותו כמועמד ראוי מבחינתנו.
הבמאי: ג'ו רייט, הבמאי של "כפרה", "גאווה ודעה קדומה", "הסוליסט" ו"האנה".
עיצוב התלבושות: ז'קלין דוראן, שזוהי לה המועמדות השלישית לאוסקר בקטגוריית עיצוב התלבושות. נקווה שהפעם תחזור עם פסלון.
תקציר: עיבוד קולנועי לקלאסיקה הספרותית הנודעת של טולסטוי, המגוללת את סיפורה קורע הלב של אנה קרנינה (קירה נייטלי), אריסטוקרטית מהמאה ה-19 שזונחת את חיי המשפחה הבורגניים לטובת מאהב צעיר בשם הרוזן ורונסקי. רייט העתיק את עלילת הספר לבימת התיאטרון, מה שמעניק לסיפור ממד תיאטרלי, לעיתים תיאטרלי מדי, באופן שמבטל כמעט כל מבט ריאליסטי על הדמויות והסיפור עצמו. עם זאת, התוצאה הסופית מרשימה.
התלבושות: במילה אחת: וואו! רייט יצרה מערכות לבוש בהשראת המאה ה-19, שכללו שמלות נפוחות, ונעזרה בקרינולינות וכריות קטנות שהעניקו נפח לסילואטה, אך שילבה אותן עם גזרות שלקוחות מהמראה החדש של "דיור" משנות ה-40 וה- 50 של המאה הקודמת. את דמותה של קרנינה היא העשירה בפרוות רבות (כמעט בכל פריים ניתן למצוא אותה מתעטפת בפרווה), ואילו הדמויות שלצדה לאורך הסרט לבושות באופן מינורי יותר - מה שהדגיש והאדיר את הופעתה. תלבושות הגברים שמרו על אופי תקופתי, מכיוון שהם מגלמים בסרט בעיקר פקידי צבא בכירים.
למה מגיע לו אוסקר? כי מבין כל הסרטים התקופתיים שיצאו השנה ("לינקולן", "עלובי החיים" ואחרים) עבודתה של רייט העניקה ערך אופנתי נוסף לתלבושות. הדמויות בסרט לא נראו מחופשות, כתוצאה מבחירה נכונה לייצר תלבושות שהן תערובת של תקופות וסגנונות.
4. הסרט: עלובי החיים (מועמד אמיתי לאוסקר על עיצוב תלבושות).
הבמאי: טום הופר, זוכה פרס האוסקר על "נאום המלך" משנת 2010.
עיצוב התלבושות: פאקו דלגדו, שעבד בצמוד לאלמודובר על עיצוב התלבושות לסרטיו "חינוך רע" ו"העור בו אני חי".
תקציר: אפוס מרשים עם שורת כוכבים ארוכה, הכוללת את יו ג'קמן, אן האת'וויי, ראסל קרואו, סשה ברון כהן והלנה בונהם קרטר, המבוסס על ספרו הנודע של ויקטור הוגו משנת 1862 והמחזמר המפורסם שנוצר בעקבותיו. העלילה מגוללת את קורותיו של ז'אן ולז'אן (ג'קמן), אסיר נמלט שהופך לבעל מפעל מצליח וראש העיר של מונטריי. הוא מגלה שלפנטין (האת'וויי) העובדת במפעל יש בת לא חוקית, שמאוחר יותר הופכת לזונה. העלילה מסתבכת ומתפתלת, כמו הסרט עצמו, שבמקביל מספר את סיפורו של המרד הרפובליקני בפריז של 1832.
התלבושות: העליבות בסרט מתגלה במלוא תפארתה. דלגדו יצר עולם תיאטרלי, פרוע ומדויק של המאה ה-19, תוך שהוא משלב אינטרפרטציות אישיות ופרשנות משלו לסיפור של הוגו. הוא שמר על מוטיבים של הלבוש הקלאסי והמעמדי בצרפת של המאה ה-19, אך מצא דרך למקם את פרשנותו באמצעות בחירת הבדים והצבעים.
למה מגיע לו אוסקר? אחרי שהפסיד את פרס הבאפטה לדוראן מ"אנה קרנינה", דלגדו בהחלט ראוי לקבל את פרס האוסקר על הפרשנות המדויקת לתקופה ועל היכולת הטכנית הגבוהה להלביש אלפי ניצבים. למרות שמדובר בסרט בינוני, עבודת התלבושות בו היא מהמרשימות שנעשו בשנים האחרונות.
5. הסרט: פופולארית.
במאי: רג'י רואנסר.
עיצוב התלבושות: שרלוט דויד.
תקציר: עלילת הסרט מתרחשת בצרפת של סוף שנות ה-50, אז חלומה של כל נערה צעירה היה להיות מזכירה, ועדיף בפריז. הסרט עוקב אחר רוז פמפיל (דבורה פרנסואה), נערת כפר יתומה מאם, שמורדת באביה המנסה לחתן אותה לבן הכפר, ובורחת לעיר הגדולה. בפריז היא מתחילה לעבוד כמזכירה גרועה במיוחד, אבל עם כישרון הקלדה פנומנלי. הבוס שלה מחליט לפתח את הכישרון, ויחד הם יוצאים לתחרויות הקלדה בכל העולם. סיפור אהבה קליל ומשעשע. אם תרצו, מדובר ב"מד מן" של צרפת.
התלבושות: כמו ביקור בחנות של נעמה בצלאל. שמלות פיפטיז קלאסיות שמשדרות נאיביות, נשיות וקלילות, השומרות על מראה צנוע אך סקסי.
למה מגיע לו אוסקר? כי עבודת העיצוב מדויקת, ובניגוד להרבה סרטים תקופתיים, היא מתפתחת ביחד עם הגיבורה פמפיל. הלבוש מסייע לנו להבין את התקדמותה בסולם החברתי של פריז ותורם לסרט רבות. בנוסף, מדובר בלבוש אופנתי מתמיד, כך שאל תתפלאו אם ביציאה מאולם הקולנוע תשמעו את מרבית הבנות מדברות על הבגדים שהיו רוצות לאמץ מהסט.
