>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

תחום עיצוב הנעליים זוכה בשנים האחרונות לפריחה חסרת תקדים בישראל, המתבטאת גם בירידים ייעודיים לנעליים (ובהם יריד זוגות, המתקיים בסוף השבוע), בבתי ספר ללימוד הידע הטכני (כמו אכילס, שכבר הספיק להיסגר, וממשיכו הגילדה) ובקורסים בבית הספר הגבוהים בצלאל ושנקר. אך למרות – ואולי בגלל – ריבוי מעצבי הנעליים הצעירים, יש תחושה של חדגוניות סגנונית.

האימומים, העקבים, העורות, הצבעים והעיצוב הכללי מקטלגים את רוב מעצבי הנעליים הישראלים כקבוצה מזוהה ומצומצמת, המתקשה להתחרות בהיצע הנעליים הרחב שמגיע מחו"ל. גם המחירים הגבוהים של הנעליים המיוצרות בישראל מקשים על המעצבים המקומיים לעמוד בסטנדרטים האופנתיים של נעלי הייבוא הנמכרות ברשתות.

אז מה מונע מהמעצבים הישראלים לייצר נעלי עקב סקסיות ולהתיישר עם הטרנדים העולמיים בתחום הנעליים? "לרוב המעצבים יש חזון מעניין, אך הבעיה המרכזית שעומדת מולם היא דווקא הלקוחה הישראלית ומה שהיא מחפשת", אומרת נינה רוזין, מנהלת בית הספר הגילדה. "אני נחשפת למעצבים סופר מוכשרים, שעושים פשרה עיצובית כדי לקלוע למכנה משותף רחב יותר. הפילוח בשוק רחב מאוד, אולי יותר מדי, והוא גורם למעצבים להתמקד במרכז שלו. המענה היצירתי מגיע דווקא מכיוונם של יבואנים, בוטיקאים ומעצבים עם מנוע כלכלי רחב יותר. כשאין סיכון כלכלי אישי, קל יותר לעצב משהו ייחודי. לדעתי, הדור הבא של המעצבים יהיה שונה כי הגענו לשובע של מעצבים בנישה הקלאסית. אני מניחה שעוד שתיים-שלוש עונות נזכה לראות הרבה מעצבי גברים, מותגים שיעצבו לנוער, מותגים לנשים מעושרות ובכלל, ז'אנר הנעליים יהיה דומה יותר למה שקורה בחו"ל".

ומה לגבי הטענה שחומרי הגלם המוגבלים הם הסיבה לדמיון בין נעליים של מעצבים שונים?

"אני לא מאמינה שחומרי הגלם הם המגבלה, מעולם לא האמנתי שזה כך. הגישה לחומר מצד המעצבים שלנו צריכה להשתנות. הם צריכים להבין שזה לא סופר-מרקט שקונים מהמדף. אפשר להכין, אפשר לחקור ואפשר לשכלל. כל אחד צריך להיות מאסטר בתחומו. לא מספיק להיות מלא תשוקה לעיצוב, צריך להיות גם מיומן".

  (צילום: טל ניסים)

במטרה להעמיק לתוך תהליך עיצוב וייצור הנעליים של מעצבים ישראלים, הצטרפנו למעצבת הנעליים מיכל מילר, הפועלת בתחום מאז 2007. מילר אף הסכימה לחשוף בפנינו את עלויות עיצוב הנעליים ואת כל שלבי העשייה שלהן – מבחירת יריעת העור ועד מיקומה בחנות הנעליים.

כדי לפתוח את הדיון הצגנו בפני מילר נעלי עקב אפורות של המותג Report Signature, העשויות מעור בציפוי לכה.

למה לא מייצרים נעליים כאלו בארץ?

"הדבר הראשון שבולט בנעליים האלו הוא העקב הגבוה, שאומנם אפשר לייצר בארץ אבל אין לו ביקוש. כשניסיתי לעצב נעליים עם עקב בגובה שמונה סנטימטרים גיליתי שהגובה מרתיע את הלקוחות, וכיום אני מעצבת עם עקבים בגובה שבעה סנטימטרים בלבד".

ולמה אין ביקוש לנעלי עקב בעיצוב מקומי?

"אני חושבת שזו פונקציה של מחיר, וגם עניין הנוחות חשוב מאוד ללקוחה הישראלית. נעלי עקב גבוהות לאירוע אפשר לקנות באלדו, זארה, ניין ווסט או רשתות אחרות, ויש גם נשים שיגיעו בשבילן לכיכר המדינה. לנשים כאלו יהיה פחות עניין במעצבת מקומית מסוג מיכל מילר".

מיכל מילר במפעל הנעליים. ''אם היינו מכפילים במטרה להשיג רווח גבוה יותר, לא היינו מסוגלים למכור'' (צילום: טל ניסים)
מיכל מילר במפעל הנעליים. ''אם היינו מכפילים במטרה להשיג רווח גבוה יותר, לא היינו מסוגלים למכור'' (צילום: טל ניסים)

ולמה העיצובים של המעצבים הישראלים דומים מאוד זה לזה?

"גם בבגדים זה ככה. את המעצבים הישראלים ניתן לזהות בקלות, ואני לא יודעת בדיוק מאיפה זה נובע. לגבי הנעליים, אני יכולה להגיד שמבחר חומרי הגלם מאוד מצומצם. אני מנסה לייבא חלק מהעורות והעקבים כדי ליצור ייחוד, אך בתחילת הדרך לא יכולתי להרשות את זה לעצמי. כלומר, רוב המעצבים משתמשים באותם חומרי גלם. זה גם קשור למה שהלקוחות מחפשות. יש גבול לכמה אפשר 'לחנך' אותן".

ומה לגבי המחירים הגבוהים?

"הייצור מאוד יקר, כמו גם חומרי הגלם. המכפלה הסופית לא גבוהה, כי אם היינו מכפילים במטרה להשיג רווח גבוה יותר, לא היינו מסוגלים למכור. עשיית נעליים כרוכה בשלבים רבים ובאנשי מקצוע נלווים".

  (צילום: טל ניסים)

גלגולם של סנדלים

שלבי העיצוב והייצור של זוג סנדלים מקולקציית קיץ 2012 של מיכל מילר

  • עיצוב: קולקציית הקיץ של מילר עוצבה לאחר לידת בנה הבכור, ועוסקת בסימביוזה בין חלקים ושילובי צבעים. הסגנון הכללי מתאפיין בקווים נקיים ללא אבזור בולט, בשילוב אסתטיקה מעולם הטבע והתרבות היפנית.

סך הכול לסנדלים: לא ניתן לכמת את זמן עיצוב הנעל, ולכן הוא מגולם ברווח הסופי מהמחיר לצרכן.

  • חומרי גלם: בחירת העור, במקרה זה ייבוא מספרד. את העורות מודדים לפי מידת רגל (בערך ריבוע של 30X30 ס"מ). בשביל הסנדל שאחרי ייצורו עקבנו, צריך רגל וחצי של עור למעטפת החיצונית (20 שקל) ושתי רגליים של בטנה העשויה עור דק יותר (11 שקל). בשלב זה בוחרים גם את הספידה (6 שקלים) וכן את העקב והסוליה (28 שקל).

סך הכול לסנדלים: 65 שקל.

  • אימומים וסכינים: שלב זה מתייחס לעיצוב ליין שלם של נעליים. את האימומים קונים בדרך כלל בסדרה של מידות עם כפילויות, ויש אימומים שונים לסנדלים, לנעלי עקב, לנעליים שטוחות וכדומה. זו השקעה חד פעמית, אך מעצבי נעליים מחדשים גם את מלאי האימומים בכל תקופה. זוג אימומים עולה כ-250-150 שקל. בנוסף, לכל אימום יש סט סכינים המדורג גם הוא לפי מידות. העבודה בחיתוך הנעל מדויקת כל כך, שהיא מחייבת סכין לכל מידה. סט סכינים עולה כ-1,000-600 שקל.

סך הכול לסנדלים: קשה לקבוע באופן פרטני מה העלות של אימומים וסכינים לזוג נעליים, ולכן הוא נכנס למכפלה הסופית בקביעת המחיר לצרכן.

  (צילום: טל ניסים)

  • פיתוח וייצור: זה השלב שבו עיצוב הנעל הופך לגזרה. חלק מהמעצבים עובדים ישירות על אימום ומעצבים בתלת ממד, ואילו אחרים מתחילים את התהליך בסקיצות. בכל מקרה, עיצוב הנעל צריך להפוך לגזרה שאותה יוצר המודליסט. פיתוח גזרה עולה כ-300-150 שקל. בשלב הבא, הנעל נבנית בבית מלאכה קטן בעבודה ידנית של אנשי מקצוע. שלב זה כולל חיתוך, תפירה, הדבקה, מתיחה והוספת אביזרים.

סך הכול לסנדלים: 110 שקלים.

  • אביזרים: כאן מתומחרים כל האביזרים, כולל קופסת הנעליים. בזוג הסנדלים הזה, מדובר בשרוך אחורי ובקופסה בלבד.

סך הכול: 5 שקלים.

מחיר סופי לייצור הסנדלים: 180 שקל.

  • למילר אין נוסחה קבועה כדי לחשב את המחיר הסופי לצרכן. על מחיר ייצור הסנדלים היא מוסיפה את עלויות העיצוב המשוערות שלא יכלה לתמחר פרטנית, אחוזי הרווח של החנויות, פרסום, יחסי ציבור, הנחות סוף עונה, בלאי, השתתפות בכנסים ובירידים. מכיוון שאין נוסחה חד משמעית, היא מסבירה שהיא מנסה למצוא מחיר הגיוני שיכלול את כל ההוצאות הנלוות ורווח לעצמה של כ-30 אחוז.

מחיר לצרכן של הסנדלים: 490 שקל.

את הנעליים ניתן להשיג בסטודיו של המעצבת ברזיאל 11, יפו; ברשת חנויות סטורי ובחנויות נוספות. מיכל מילר גם משתתפת ביריד זוגות , שיתקיים בסוף שבוע הזה בביתן 10, גני התערוכה, תל אביב.