דורית בר-אור: הסופ-נאצי של האופנה

כשהיא נישאת על כפי המחמאות והתהילה של שבוע האופנה האחרון, דורית בר־אור, האישה שהרימה את החאפלה הכי אופנתית במזרח התיכון, בקושי מצליחה למצוא זמן לפגוש אותי.

היא מספרת שבין הצילומים האינטנסיביים לגרסה הישראלית ל"נשואים פלוס" לאמהות למונה בת השמונה חודשים ולזוגיות עם איש העסקים וחיי הלילה זיו שני, היא לא מוצאת זמן אפילו למכור את הבגדים שנשות ישראל כל כך רוצות לשים את ידן עליהם. "אין לי חיים כרגע", היא מסכמת.

בר־אור, כפי שדמיינתי טרם היכרותנו, היא אשת שיחה מהמעלה הראשונה. מלאת הומור עצמי, חריפה, ידענית, כנה באופן מעורר השתאות ונעה תמידית על הרצף שבין חוסר ביטחון לגאווה גדולה בהישגיה. רק על דבר אחד היא פשוט לא מסכימה לדבר: המחירים של הבגדים שלה.

כבר יותר משנתיים שהיא מעצבת לחבֵרות וללקוחות פרטיים ומוכרת פריטים של המותג שלה "פה פור טואה" (לא בשבילך, בצרפתית) לכמה מהבוטיקים הנחשבים ביותר בחו"ל. התהודה שלה זכתה בשבוע האופנה בתל אביב הייתה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, וכולם רוצים לדעת: מה יהיה הצעד הבא של דוֹדוֹ.

הילדה שהעריצה את סוניה ריקל

כבר שנים שבר־אור מככבת בכל רשימות המתלבשים הטובים בביצה וידועה כאחת מהנשים עם הכי הרבה שיק בסביבתנו. התשוקה לאופנה, היא אומרת, בוערת בה עוד מילדות.

"בסביבות גיל 13 כבר הייתי גונבת כסף מההורים והולכת לכיכר המדינה", היא מספרת. "הערצתי את סוניה ריקל, ובחנויות שם הכירו אותי בתור הילדה הפסיכית שיושבת בחנות ופשוט מתה מהבגדים. יצרתי קשרים עם הנשים בחנויות האלו. הבנתי שזה חלק בלתי נפרד ממי שאני.

"כשגדלתי והייתי בחורה צעירה, הייתי טסה עם חברה לחו"ל ונשארת בסוף הטיול בלי אגורה שחוקה. הייתי מחפשת שירותים כדי לשתות מים מהברז כי לא היה נשאר לי שקל בארנק. הכול הלך על בגדים".

מתי האהבה הפכה לעיסוק של ממש בעיצוב?

"התשוקה הזו קיבלה טוויסט לכיוון העיצוב כשהתחלתי לחפש דברים שלא קיימים. היה לי בראש אימג' של איך אני רוצה להתלבש, והייתי מחפשת בגדים שיתאימו לאימג' הזה ולא מוצאת. ואז הייתי קונה דברים שדומים למה שרציתי ומשנה אותם. מעולם לא למדתי את הטכניקה. הייתי נותנת לתופרת את הבגדים ומסבירה לה מה אני רוצה לעשות איתם.

"אם יש משהו שאני אוהבת בלא ללמוד - זה שאין חוקים. עד היום אני אומרת לא פעם לתדמיתנית שלי שאני רוצה להוציא גזרה מסוימת, והיא אומרת לי שזה בלתי אפשרי. אני פשוט אומרת לה 'לא אכפת לי, תמצאי דרך'. בגלל שלא למדתי, לא התקבעתי לפי חוקים מסוימים. ברגע שאת חיה במקום שאין בו גבולות מלבד הדמיון שלך, את שוברת את המוסכמות של החוקים, וזה היופי באמנות".

ואיך הגעת משלב הרעיון למותג מסחרי שמוכר בחו"ל?

"המותג שלי קיים כבר שנתיים וקצת. לאט לאט חברות התחילו לשים לב למה שעיצבתי עבור עצמי ולבשתי ולבקש שאכין להן דברים דומים, או שאעצב משהו מקורי עבורן. מאוחר יותר, אביב גלעדי הכיר לי איש עסקים מחו"ל, שהוא גם המשקיע העיקרי של המעצבת טורי ברץ'. הוא ראה את הבגדים שלי ונדלק. נקבעה לי פגישה איתו ועם כריס, הבעל של טורי, בפריז, ושם החלה דרכו הבינלאומית של המותג שלי.

"מכרתי בחו"ל, בלואיז ויה רומא – אחד הבוטיקים הנחשבים בעולם ליד בלמיין, ולנטינו, בלנסיאגה. אמרתי שאם אני כבר עושה את זה, אני רוצה לעשות את זה בגדול.

"לא ראיתי את עצמי מתחילה בחנות רגילה, יושבת ומוכרת. לא רציתי לעבור את התסבוכים של 'זה כן משמין, זה לא משמין'. לכן הלקוחות שלי בארץ הן חברות שנורא מאמינות בי, ואם אני אומרת להן שמשהו יפה, אז זה יפה. הן לא יכולות לבחור מה שהן רוצות. אם זה לא נראה טוב, אני לא נותנת להן. מישהי אמרה לי פעם שאני הסופ נאצי של האופנה".

מסו־אלן ועד אום כולתום

סופ נאצי או לא, המותג של בר־אור הפך במחי שבוע האופנה מסוד של יודעות דבר לאחד השמות הכי מדוברים במדינה. "מוטי רייף (שהפיק את שבוע האופנה, ל"ב) הוא אחד החברים הכי טובים שלי", היא מסבירה. "הוא ממש ישב עליי: 'די דודו, תפסיקי להתחבא. בואי נעשה משהו גדול'.

"כבר כמה שנים שאני עובדת, אבל לא מכניסה אנשים לסטודיו. רציתי לשמר אקסקלוסיביות, לעבוד עם לקוחות פרטיים, כי נורא חשוב לי להיות שם, לראות מי קונה, להיות חלק מהתהליך. אבל מוטי שכנע אותי, וכמובן שלא יכולתי להתנגד לנוכחות של תקשורת עולמית. פרסום זה פרסום".

לא חששת שהניסיון להרים שבוע אופנה ישראלי עלול להיות בסופו של דבר קצת פרובינציאלי?

"מאחר שאני סומכת על עצמי ועל האנשים שאיתי, ידעתי שמה שלא יהיה, אני לא אהיה פרובינציאלית לרגע. למרות שאם חושבים על זה, בסוף הלכתי על הכי פרובינציאלי כביכול, הכי מידל איסט. לא רציתי שזה יהיה סטייל פריז. בהתחלה בכלל לא רציתי שיהיו כיסאות, רציתי שאנשים יישבו על הרצפה. אבל מוטי הבהיר לי שזה לא הולך לקרות.

"אני אוהבת להיות לידרית. מה שיש בחו"ל, יש בחו"ל. זה מהמם, אבל אני לא רוצה לעשות משהו שייראה כמו משהו מחו"ל. אני חושבת שהלכנו כאן קצת לאיבוד בתחום האופנה. שכחנו את תקופת משכית ותקופת סטפן בראון, את שנות ה־60 וה־70, כשהייתה פה אופנה מדהימה שהייתה לגמרי שלנו.

"קחי את גוטקס, לדוגמה. עד היום אני זוכרת תמונות של דיאנה על היאכטה עם דודי אל־פאייד בבגד ים של גוטקס. המטרה שלי היא להחזיר את האסנס הזה. אני מעצבת ישראלית ואני רוצה שהדברים שלי ייראו ישראליים".

התגובות לתצוגה היו מדהימות ממש.

"התגובות של העיתונות העולמית היו מדהימות. כתבו עלינו ב'ווג' אנגליה, 'גרציה', Elle מקסיקו והייתה כתבה ענקית ב'דיילי טלגרף'. גם בארץ, זה שמישהי כמו ברוריה אבידן־בריר כתבה שהחזרתי לה חשקים נשכחים, זה כבוד גדול בעיניי. היא הייתה פה בימי משכית, רות דיין ופיני לייטרסדורף, שהן נשים שנותנות לי המון השראה, כך שלקבל ממנה פידבק חיובי היה מאוד מרגש.

דושי, הנכדה של פיני, היא חברה קרובה ולקוחה שלי. לשמוע אותה מדברת על סבתא שלה ולראות את הבגדים של פיני, אלו דברים שמרגשים אותי ונותנים לי השראה".

מאיפה עוד את שואבת השראה?

"הרפרנסים שלי מגיעים מכל מקום, ובאמת יכולים להיות כל דבר: תמונות, ציורים, פסלים, לרוב של דמויות נשיות. אני פשוט אוהבת נשים. אני לא חושבת שאת יכולה לעצב לנשים בלי לאהוב נשים. אז ההשראות הן מכל דבר שקשור ליופי, לאסתטיקה, לנשיות מסוימת. זה יכול להיות אפילו מדמות פיקטיבית, כמו סו־אלן מ'דאלאס', שהייתה הכי מהממת אז ועם הכי הרבה סטייל.

"המחשבות על פרישה תמיד שם"

ההשראות הלא שגרתיות בולטות בקולקציה, שניכר בה שלא נוצרה מתוך מחשבה על הטרנדים החמים של העונה.

"אני מחשיבה את עצמי כאמנית, ואני לא רוצה ליצור משהו שכבר יצרו לפניי", אומרת בר־אור. "ברור שאי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו רואים וחווים דברים, וכן, אני מתעניינת וסופגת וחיה ונושמת אופנה, אבל יוצר צריך לקחת את כל הידע הזה ולפתח תזה פרטית. לעשות משהו שעוד לא ראו. זה נכון גם לאופן שבו אני מתלבשת. אני אוהבת להתלבש כך שלא תהיה עוד מישהי כמוני ברחוב. יש לי סגנון לבוש משלי, שאני מתאימה לאישיות שלי".

מי הלקוחה האידיאלית שלך?

"אני צריכה אישה. מישהי עם אמירה מאוד חזקה לגבי מי היא, שלא הולכת לאיבוד בבגד. מישהי שמסתכלים עליה, שהבגדים הם חלק מהאישיות שלה. לא תהיה לי בעיה לומר למישהי שתלבש בגד שלי את מה שאני חושבת אם הוא לא יעשה עימה צדק. אני אומר לה 'את נראית אנמית ואת נבלעת בתוך הבגד'.

מעל לכל, אני מאמינה בלהתלבש נוח. אני תמיד אומרת שאם אני לא יכולה להירדם בבגדים, אני לא קונה אותם. וברגע שלא נוח לבן אדם והבגד בולע אותו, פשוט רואים את זה.

"חוץ מזה, אם אישה רוצה להתלבש מכוער, אני בעדה. אם זה הטעם שלה ואם ככה נוח לה, אז ככה היא צריכה להתלבש. לדוגמה, בריטני ספירס. אין דבר יותר מכוער מאיך שהיא מתלבשת, אבל את יודעת מה, זו האמת שלה. כמה סטייליסטים שלא ניסו להביא לה, זה נגמר בקטסטרופה. את פרחה? את בימבו? יאללה, לכי עם זה עד הסוף. אין לה טעם ונראה לי שהיא בעצמה כבר התייאשה והבינה שזו מי שהיא.

"יש נשים בלי סטייל וזה מקסים בעיניי. לכו עם זה".

את לא חוששת שהמומנטום האדיר של שבוע האופנה יחלוף?

"באמנות אין מומנטום. אני לא עושה בגדים שהם טרנדיים. הבגדים שלי הם על־זמניים. לקוחות שלי קונות ממני בגד שישמש אותן לתקופה ארוכה. כשהן ילבשו אותו שנתיים־שלוש מהיום, הוא עדיין ייראה נהדר".מה את מתכננת להמשך?

"אם כבר דיברנו על משכית, גלביות הן משהו שאני לובשת כבר שנים, וזה הכיוון שלי. בתוך 'פה פור טואה' פתחנו מיני־מותג של קולקציית קרוז – ממש כמו שעושים כל המעצבים בעולם – שנקרא 'כפתן קולקשן', ואנחנו מתחילים למכור אותו במלונות בסנטוריני ובמיקונוס. זה לגמרי לוק של 'אני אוהבת להיראות כאילו יש לי יאכטה ואין לי'.

"את הליין הזה אני עושה יחד עם מיכל מונקה, אחת המפיקות הגדולות והמוכשרות ביותר בארץ. אנחנו מכירות שנים, אבל את החיבור המקצועי בינינו עשה שותפי אסף זיו, שמנהל את כל ענייני המותג בחו"ל. חוץ משני אלה יש עוד אדם בארץ שאני לא יכולה לחיות בלעדיו - חן כהן, בוגרת שנקר, שהיא יד ימיני, שמאלי, העיניים שלי, האף, הפה – הכול. היא מנהלת את הסטודיו.

"לפני שבועיים נפגשתי עם אסף ואמרתי לו 'בוא נפרוש'. במהלך השיחה היה נדמה לי שאני מצליחה לשכנע אותו, אבל כבר נקבעו כל מיני פגישות עם גורמים בחו"ל והוא די הקשה עליי. ואז, תוך כדי שאנחנו מדברים על פרישה, מצאתי את עצמי חושבת על השראות לקולקציה הבאה והתחלנו לדבר על תכניות לעתיד המותג. זה לגמרי קשור לחוסר ביטחון. אני יוצרת מחוסר ביטחון. אם היה לי ביטחון, לא הייתי יוצרת. אדם שיש לו ביטחון לא צריך להוכיח כל הזמן שהוא בסדר, שהוא טוב ושהוא יכול.

"כשעיצבתי לעצמי לא הייתה לי בעיה, אבל האמביציה להוציא את זה החוצה מהולה בחוסר ביטחון, כי אני רוצה שהרבה אנשים יאהבו את זה. כל מי שקונה בגד שלי מחמיאה לי לאגו, היא מוחאת לי כפיים. כל מי שרוצה לקנות אותי, אומרת לי בדרך לא דרך שהיא בעצם אוהבת אותי. כשמישהי נכנסת אליי לחנות, אני מיד אוהבת אותה, כי היא אוהבת אותי ורוצה חלק ממני. כשהיא קונה בגד שלי, אני מרגישה שהיא חברה שלי.

אל תאמרי "לעולם לא"

פאשניסטת־העל מגלה מהו הפריט הכי יקר שלה, מה היא לעולם לא תלבש ומה כל אישה צריכה להחזיק בארון

• מי אייקון האופנה שלך?
  

"בריז'יט בארדו, ג'יין בירקין, רות דיין. וגם יעל רייך, האישה והאגדה, מהווה עבורי השראה כבר שנים".

• מה הפריט הכי יקר בארון שלך?
  

"תיק בירקין".

• ומה הפריט שאת חורשת עליו?
  

"ג'ינס ליוויס בן 15. הוא קרוע לחלוטין, אבל אני לא מוותרת עליו".

• מה כל אישה צריכה במלתחה שלה?
  

"ג'ינס, טי־שירט וכפכפי אצבע. אם את נראית טוב בג'ינס, בטי־שירט לבנה ובכפכפי אצבע, את נראית טוב בכל דבר. אין דבר יותר כיפי מלשלב ג'ינס עם חולצת משי או איזה קימונו, לצוות טי־שירט לבנה למכנסי פנסים ממשי, או לשלב שמלה היסטרית ממשי שעשויה מ־13 מטרים של בד ועלתה לך 1,000 דולר עם כפכפים.

"אלו שלושה פריטים שהם מעולים ביחד ומשתלבים היטב בנפרד בלוקים אחרים".

• מה בחיים לא תלבשי?
  

"שנים אמרתי 'לא' לחצאיות מיני, אבל יצאתי מזה. עם מכנסונים קצרים כנראה לא אלך, אבל אני לא אומרת Never. סלידה שלי ממשהו יכולה להיות זמנית".

_____________________________________________________________________________________________________________

עוד במגזין GOstyle:

• מי עומד מאחורי המותג אוה מנדלבאום?
• איפור: המראה החתולי גרסת 2012
• מאיפה חצאית הפלמנקו של נועה תשבי?