>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

תמיד טענתי שהניסיונות הפתטיים של אנה ווינטור להפוך את הווג שלה לאיכותי יותר באמצעות העיסוק הטרחני בתחום הפוליטי הופכים אותו לגרוע ולמשמים ביותר מבין כל אחיו הבינלאומיים. האובססיה המתישה למישל אובמה כאייקון אופנה בלתי סביר, או הכתבה הכל כך מביכה ומקוממת עם ליידי אסמה אסד כ"פרח המדבר", רק המחישו בעיניי עד כמה הווג האמריקאי מייצג את הצביעות של העם שקורא אותו - עם שכל כך מתבאס מהשטחיות המובנית שלו, שהוא בטוח שאם רק יכפה על עצמו לשלב בה דיון בנושאים לכאורה אקוטיים הוא יוכל להרגיש מעט יותר ראוי.

אסמה אל-אסד. פרח המדבר על פי ווינטור (צילום: gettyimages)
אסמה אל-אסד. פרח המדבר על פי ווינטור (צילום: gettyimages)

מעולם לא הבנתי למה דווקא באמריקה, מולדת המקדונלד'ס והצהובונים הנמוכים מכולם, יש עורכת אופנה שמרגישה צורך לקשט את הנושאים הלכאורה טריוויאליים בהם היא עוסקת בממבו ג'מבו פוליטי לסוגיו. בווג פריז זה לא היה קורה. בצרפת מותר לאנשי האופנה לעסוק נטו באופנה, והם מספיק בטוחים בעצמם כאומה איכותית על מנת להצהיר בפה מלא שגם בלי הקשרים פוליטיים, לאמנות הזאת שנקראת אופנה מותר להרגיש כמו משהו שיכול לעלות בקלות וללא קביים על סדר היום הציבורי.

המיזם החדש-ישן של ווינטור בתחום מכבסת הפוליטיק שיק הוא הקמפיין בו פצחה לגיוס מעצבי אופנה למען קידומו של הנשיא ברק אובמה. למי שפספס: ווינטור איגדה סביבה קבוצת מעצבים שניאותו למכור פריטים בעיצובם באתר אינטרנט, ולהעביר את ההכנסות מהמכירה לקרן שתקדם את קמפיין הבחירות השני של אובמה. את המיזם מכנה ווינטור "המסלול לניצחון", ואגב, זו הפעם השנייה שהיא מגייסת את כוחה בתעשיית הקוטור לטובתו של הנשיא - בשנת 2008 היא קראה לקמפיין "המסלול לשינוי".

מרק ג'ייקובס. תרם את מעמדו כמעצב למען אובמה (צילום: gettyimages)
מרק ג'ייקובס. תרם את מעמדו כמעצב למען אובמה (צילום: gettyimages)

הפעם ווינטור גייסה 22 מעצבים, ביניהם מרק ג'ייקובס, דיאן פון פרסטנברג ואלכסנדר וואנג - תותחים שהסכימו לתרגם את מעמדם לטי שירטים, צעיפים ותיקי בד מדובללים, שיהפכו בסופו של דבר לכסף כיס בקמפיין הבחירות של ברקוש.

ככה זה, כשאנה ווינטור קוראת, כולם מתייצבים, תוך שהם עושים כן עם הראש לאישה החשובה ביותר בתעשיית האופנה. מבחינתם, זה גם הרגע הנכון להעמיד פנים שהם לא רק חובבי אנורקטיות אלא גם בעלי מודעות חברתית-פוליטית, ולא ממש חשוב מה הם באמת חושבים על אובמה. מצב של רווח-רווח.

אני מבינה את הרצון של אנשים בעלי עמדת כוח לנסות להשתלב ולהשפיע. כלומר, לפחות את הרצון של היח"צ שלהם לכפות עליהם להעמיד פנים שאכפת להם ולהשפיע. אבל ההתערבבות הזאת של גילדה מקצועית אחת באחרת, והתחושה הפוסט פוסט מודרנית הזאת שלנו שאף מקצוע כבר לא מספיק חשוב כדי לעמוד ולהשפיע בפני עצמו, הפכו לסוג של מגיפה חברתית.

דפני ליף. אין היום דמות ציבורית שלא נשפטת בתחום האופנתי שלה (צילום: עופר עמרם )
דפני ליף. אין היום דמות ציבורית שלא נשפטת בתחום האופנתי שלה (צילום: עופר עמרם )

וזה כמובן עובד לכל הכיוונים – כלומר, זה לא רק עולם האופנה שאוהב לקשט את עצמו באג'נדות פוליטיות וחברתיות. גם הפוליטיקה אוהבת לקשט את עצמה בזוהר של תעשיית האופנה. אין היום דמות ציבורית בכל תחום אפשרי שלא נשפטת בתחום האופנתי שלה. דפני ליף, מישהו? לא תראו את רוב אנשים הציבור נשפטים על כישורי הציור שלהם, אבל אופנה הפכה למדד מרכזי דרכו הם נתפסים - אופנתיים או בלתי אופנתיים ככל שהם יהיו.

אין ספק שהבלבול הזה בין עולמות התוכן השונים מוזיל כל אחד מהם בפני עצמו. אני לא יודעת אם אתם מבינים אבל יש בנות צעירות שבאמת מאמינות שעיסוק בתעשיית האופנה מתחיל ומסתכם בהלבשת סלבריטאים למחייתך. רוב התחומים שעומדים באופן יומיומי בעין הציבורית סובלים מבועת הילה שקרית ומתחושה שההיכרות הצמודה שלנו איתם מאפשרת לנו להיות חלק מהם. אפשר לראות את זה בכל התחומים ושוב, גם בפוליטיקה.

נועם שליט. עבר לצד השני (צילום: gettyimages)
נועם שליט. עבר לצד השני (צילום: gettyimages)

קשה שלא לראות בגיוס הפוליטי של נועם שליט או של יאיר לפיד זילות מסוימת של המקצוע. אבל זה המצב היום עם כל המקצועות: יחסי הציבור שאתה מצליח לגייס לעצמך בדרך לתפקיד, משפיעים הרבה יותר מאשר ההבנה שלך בו. ובימינו, מי שיצליח הוא לא איש המקצוע המלומד, אלא זה שישכיל להבין לאן נושבת הרוח ויגמיש את הנטיות התעסוקתיות שלו לכיוון שלה. הכול כמובן שאלה בסיסית של הישרדות.