עשה לי את השנה: שובה של השמלה לרחוב הישראלי
מה שעשה לי את השנה זאת השמלה. יותר נכון, הקאמבק של השמלה, ועוד יותר נכון: שובן של השמלות לרחובות תל אביב. למה? כי תל אביב ושמלות זה משהו שתמיד הלך טוב ביחד. כמו חול ומים, כמו ארץ ושמים. העיר הלבנה אהבה אותן תמיד לבנות, מרפרפות, קצת מעורטלות, חצי שקופות, סקסיות ורומנטיות.
הצצה לתל אביב הקטנה בשנות ה-20 של המאה שעברה, מגלה שמלות לבנות ורכות בצללית שטוחה, א-לה-גרסון. על ראש הנערות כובע רחב תיתורה ונעלי סירה משלימות את המראה הענוג. שמלות לבנות מטיילות על שפת הים עם גברים בטוקסידו. או-ל-לה, איזה שיק!
בשנות ה-30 אותן הנערות התל אביביות הן כבר נשים. השמלה מדגישה את קימורי הגוף הנשי שלהן, מחמיאה ונצמדת ברכות, והכובע קטן וקוקטי. בבתי הקפה התל אביביים מגישים אפפל שטרודל לנשים האלגנטיות. ביטה-שיין פראו וייס!
בשנות ה-40 השמלות מתקשחות בהשראת המלחמה, כשהתל אביביות האמיצות מצטרפות לחיל העזר של הצבא הבריטי.
בשנות ה-50 השמלות מהונדסות בהשראת מסייה דיור, שאהב אותן דווקא במחוך עם קרינולינה. לא נוח? לא נורא! התל אביביות מצייתות לצו האופנה.
אבל הכי שמח לשמלות ברחובות תל אביב של שנות ה-60. הנערות חוגגות את הנעורים הנצחיים במיני הכי קצר בעולם, מסתערות על הבוטיקים בדיזנגוף ומאמינות שהאופוריה תימשך לנצח.
בשנות ה-70 השמלות הופכות לאתניות ורומנטיות, ובשנות ה-80 – הפתעה: השמלות נעלמו. תל-אביב הרומנטית הפכה לעיר ללא הפסקה, והנערות שבה הולכות בטרנינגים ובג'ינס כמעט לכל מקום. שמלות? הצחקתם אותן. עכשיו הן מטפסות בדרך לפסגה והרבה יותר נוח להן לעשות את זה במכנסיים.
גם בשנות ה-90 אין מה לדבר על שמלות. המכנסיים בכל מקום, ומלחמת המפרץ נותנת לשמלות את הנוק-אאוט הסופי – ככה זה כשצריך להתכונן תוך דקה לנפילת טיל.
הגענו לשנות האלפיים. השמלות מגיחות לאט לאט מהמסתור. הן כבר יוצאות לסרט, להצגה או לחתונה. אבל בעבודה וברחוב עדיין שולטים המכנסיים.
משנת 2009 ואילך מתחוללים חילופי סגנון מהירים, אבל השמלה היא כבר עובדה קיימת. המהפך הסופי והמוחלט מתרחש בשנת 2011. הרחוב התל אביבי מגלה מחדש את קסמן של השמלות כבגד נשי, נעים, נוח, אוורירי וכיפי. השמלה מופיעה בכל האורכים, הצבעים והגזרות – מהמיני ועד המקסי, מהמרפרפות ועד הצמודות, מהמתוחכמות ועד הפשוטות. הכול הולך.
ההיסטוריה של האופנה במאה ה-20 מגלה שלאחר כל צמד שנים שבהן השתנה אורך השמלות בתדירות גבוהה - התרחש משבר כלכלי. כך קרה בשנים 1926-27, כשהמכפלות קיפצו בתזזיתיות למטה ולמעלה ואחריהן הגיע המשבר הגדול של 1929. כך קרה גם בשנים 1971-72, כאשר מיני-מידי-מקסי התערבבו ברחוב ושנה מאוחר יותר, ב-1973, התרחש מיתון עולמי, שפרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
כך או כך, אני כבר החלטתי לגהץ את שמלת החג שלי, בתקווה לשנה טובה.
הרסה לי את השנה: סדרת הטלוויזיה צו האופנה
השנה עלתה לשידור בערוץ 1 הסדרה "צו האופנה" (יוצר: נפתלי גליקסברג), לה שימשתי כיועצת תוכן בשלב התחקיר.
כהיסטוריונית של אופנה, אני כמובן מברכת על הרעיון ליצור סדרה על ההיסטוריה של האופנה בישראל. אופנה היא חלק מתרבותו של עם, ומבט רטרוספקטיבי על הבגדים שלבשו בארץ ישראל מימי העלייה הראשונה ועד ימינו מאפשר תובנות סוציולוגיות, פסיכולוגיות ואנתרופולוגיות מזווית שונה ומפתיעה.
התחקיר שנעשה לטובת הסדרה היה מקיף, מעמיק ויסודי, ומהקשר שלי עם התחקירנים בשלב איסוף החומר הבנתי עד כמה ישנה התייחסות רצינית לכל בדל אינפורמציה, טקסטואלי או ויזואלי. הספר שכתבתי, "חליפות העתים - מאה שנות אופנה בארץ-ישראל, 1882-1982", שימש כבסיס לתחקיר, והחומרים הארכיוניים הרבים שנמצאו בעקבות הכתוב בו היו נדירים ורבי ערך עבור הסדרה.
נראה היה כי הסדרה עתידה להיות דוקו מעולה, שיעמוד בכבוד לצד סדרות מדף רטרוספקטיביות מצוינות דוגמת "עמוד האש" ו"סוף עונת התפוזים".
אולם צפייה ראשונה בסדרה, וגם צפייה שנייה ושלישית שבאו בעקבותיה, הותירו אותי עם סימני שאלה רבים ותחושת החמצה גדולה. התחושה שלי היתה שיוצרי הסדרה חששו שסדרה דוקומנטרית על אופנה, המביאה קטעי ארכיון מרתקים, מרואיינים מעניינים ומשנה סדורה, לא תהיה מעניינת מספיק עבור הצופה הממוצע, ולכן החליטו לשלב בתוכה גם רכילאי צמרת וגם קטעי משחק מגוחכים ושחזורים מאולתרים ולא מדויקים של תקופות ומקומות. לא פעם הרגשתי כי חומרי ארכיון נדירים ומרואיינים מרתקים נקטעו בפתאומיות לטובת עוד קטע משחק לא רלוונטי או עוד גימיק שנועד לסחוט חיוך.
ועוד ברשימת ההחמצות של ''צו האופנה'': הסדרה לא מביאה את הסיפור המלא של האופנה בישראל, בשל הוויתור על קטעים היסטוריים חשובים, כמו סיפורה של האופנה בארץ ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה, שהיתה מפתיעה ברמתה ובהיקפה. טעם לפגם אני מוצאת גם בוויתור על אזכורם של מפעלי אופנה ישראליים מיתולוגיים, כמו גוטקס, בגד-עור, אלד ורקמה, שייצגו בזמנם את האופנה הישראלית בעולם.
תמוה בעיניי גם היעדר ההתייחסות למעצבי אופנה מקומיים חשובים, שהיה להם חלק גדול בעיצוב פניה של האופנה בארץ, למשל, גדעון אוברזון, ג'רי מליץ, מירי שפיר ואחרים, וגם אינני מבינה את ההתעלמות ממעצבי דור הביניים כמו הגר אלמביק, רונן חן, ירון מינקובסקי, סיגל דקל ובני דורם, שיכולים היו לתרום להבנת ההתרחשות בסצנת האופנה בארץ משנות ה-90 ואילך.
אבל ההחמצה הגדולה מכולן היא ההחלטה של יוצרי הסדרה לוותר על סצנת האופנה התל אביבית העכשווית, עם עשרות הבוטיקים החדשים שנפתחים (וגם נסגרים) בה בשנים האחרונות. מעצבים צעירים אלה היו יכולים להכניס לסדרה משב רוח רענן ועדכני, ולחבר את האופנה הישראלית הישנה עם זו הנוכחית, החיה והבועטת, שעליה אמרה סוזי מנקס בביקורה בארץ שהיא תופעה מעניינת ויוצאת דופן שאין דומה לה בעולם.
