>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עשור בדיוק מאז עלה לאקרנים בארצות הברית, הפך סרטו של בן סטילר "זולנדר" לסרט פולחן. "כדור הארץ לדרק זולנדר", או "וואן לוק?! וואן לוק?!", הם רק שניים מהביטויים בסרט שהשתרשו מאז בסלנג העולמי, ומגוון ציטוטים שגולגלו על הלשון של המכורים, הפכו מאז למטבע לשון. אחד מהם הוא זה של מעצב האופנה האכזרי מוגאטו, שמתעמר בדוגמנית בלונדינית: "אני מצטער, הסיכה הפריעה לתחת שלך? תעשי טובה, את יכולה להוריד 2.5 קילו או לעוף עכשיו מהבניין שלי!". או המשפט המשעשע של זולנדר: "אני בטוח שיש עוד דברים בחיים חוץ מלהיראות ממש ממש טוב, ואני מתכוון לגלות מה הם". לא בכדי על מודעות הפרסום של הסרט נכתב: "זולנדר: 97 אחוז גוף, 2 אחוז שומן, 1 אחוז מוח".
סרטו של סטילר עלה לאקרנים בתזמון גרוע, כשבועיים לאחר מתקפת ה-11 בספטמבר על ניו יורק, העיר בה מתרחשת עלילת הסרט. לא במפתיע, יש מי שפירשו אותו כאלגוריה חברתית ופוליטית על טרור. מכיוון שצולם כשנה וחצי קודם לכן, היו בו אלמנטים שביקרו את החברה האמריקאית ואת יחסה המתנשא והאימפריאליסטי אל מדינות אסיה, ובעיקר אל מלזיה, שם נאסר הסרט להקרנה. הוסיפו לזה נגיעות ברוח המלחמה הקרה בין רוסיה וארצות הברית, שבאו לידי ביטוי ביריבות הנשית בין העיתונאית החוקרת מטילדה ג'פריס והטרוריסטית הרוסייה קטינקה, שמגולמת על ידי הדוגמנית מילה ג'ובוביץ' - והרי לכם אלגוריה חברתית שמתעלה אל הרבה מעבר לעוד דאחקה על תעשיית האופנה.
מעטים הם סרטי הקולנוע שמציירים תמונה סאטירית על עולם האופנה. "משהו ללבוש" (1994) של אלטמן או "המתמחה" (2000) של מייקל לאנג' הצליחו ללכוד את רוח התקופה ואת הדמויות המופרעות הפועלות בתעשיית האופנה. הסרטים שביימו מעבירים ביקורת על התעשייה עצמה, אך מאידך ממשיכים להאדיר את הנפשות הפועלות בה, ולשמר את הפנטזיה הבלתי מושגת כפי שהיא משתקפת מבחוץ. הסרט ''משהו ללבוש'', שעלילתו מתרחשת במהלך שבוע האופנה בפריז, נותר הסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם על תעשיית האופנה. מצד שני, זולנדר, שנכתב ובוים שבע שנים מאוחר יותר על ידי סטילר, לקח את הסאטירה צעד אחד קדימה, עד להגחכה כמעט טוטאלית של התחום.
למי שטרם התמכר לקאלט, עלילת הסרט עוקבת אחר הדוגמן דרק זולנדר, בעל המבט האטום בעיניים וההבעה האחת ("פלדה כחולה"), שמפסיד את תואר דוגמן השנה לבלונדיני צעיר בשם הנזל (אוון ווילסון), לאחר שלוש שנים רצופות בהן אחז בתואר. את המשבר האישי שפוקד אותו מנצל זולנדר לטובת שאלות אקזיסטנציאליות וביקור משפחתי בבית אביו - כורה פחם מניו ג'רזי. עלילה מקבילה עוקבת אחר הניסיון של מעצב האופנה מוגאטו לרצוח את נשיא מלזיה, לאחר שהעלה את שכר המינימום במדינה, וקרא להפסקת פעילותם של הסווטשופס, מפעלי הטקסטיל הידועים לשמצה במדינה. בחיפוש אחר רוצח אופטימלי נבחר זולנדר, שעובר שטיפת מוח במטרה לרצוח את הנשיא במהלך תצוגת אופנה בעיר.
העלילה המצחיקה עד דמעות שופעת בדמויות מתעשיית האופנה והבידור: החל מקיסר האופנה קרל לגרפלד (טרום הדיאטה), שקורא למוגאטו בתחילת הסרט לרצוח את הנשיא, ועד להופעות אורח קצרות של מעצבי האופנה טום פורד ודונטלה ורסאצ'ה, ויקטוריה בקהאם, דיוויד בואי, נטלי פורטמן ווינונה ריידר, הדוגמן הבינלאומי פביו ואפילו פריס הילטון, שבשנת 2001 עוד היתה אלמונית יחסית, ומופיעה בסרט לחמש שניות בדיוק.
צפייה חוזרת בסרט מגלה כי למרות השנים שעברו, ''זולנדר'' שומר על מעמדו כסרט פולחן. הסרט זכה להתייחסות במספר מאמרים אקדמיים, בעיקר בלימודי מגדר, שניתחו את הזהות הנזילה של הגיבור, המקשרת בין הגוף הגברי של זולנדר להתנהגות הנשית שלו לאורך כל הסרט. אבל הצלחתו האמיתית של הסרט נעוצה ביכולתו לספר סיפור עמוס בסאב-טקסט, תוך הגחכה מוחלטת של תעשיית האופנה.
גם במרחק עשר שנים מעלייתו לאקרנים, נדמה כי דבר לא השתנה בעולם האופנה – מהסטיגמות על דוגמנים גברים ועד המצב של מפעלי הטקסטיל באסיה. הבחירה להפנות את הזרקור אל תעשיית הדוגמנות והטקסטיל ולשלב ביניהן, הובילה ליצירת ביקורת כפולה: כולם רוצים להיות יפים כמו הדוגמנים במודעות הפרסום, רק שעל הדרך צריך לנצל מישהו שישולם על כך בזול וישלם ביוקר. נקווה ש"זולנדר 2", שעתיד לצאת לאקרנים בשנת 2014, יעמיק את הדיון בתעשיית האופנה, או לפחות יאיר עוד כמה פינות חשוכות שקיימות בה.
