סריג של פנינה שלון, 1967

מה כבר אפשר להגיד על סריגה? הפטנט שימיו כימי האנושות. כבר במצריים העתיקה נמצאו

דוגמאות של סריגים שלבשו נשים וגברים. כל כך פשוט ובכל זאת כל כך מתוחכם.
הכי קל לסרוג צעיף, עבה או דק. אפשר להמשיך עם שמלה או אפודה, אפשר לסרוג גם תכשיט או
יצירת אמנות- אבל אז צריך בנוסף לשתי מסרגות גם ראש יצירתי וחשיבה מקורית.
הנה לפניכם, בקיצור, ההיסטוריה הסרוגה של ישראל: 63 שנים ועוד אלפי טונות של חוטי
צמר.
נתחיל בשנות ה-50: בארץ "צנע", הבגדים הסרוגים שבחנויות נמכרים רק באמצעות "נקודות"
שמחולקות בצמצום לכווולם. ואם זה לא מספיק אז אפשר לסרוג לבד.
זוהי תקופה שבה כל הבנות ידעו לסרוג. למדו מאמא או בשיעורי מלאכה וסרגו צעיפים, גרביים, כפפות
וגם אפודות.
בתחילת שנות ה-60, עם סיום הצנע, החלו מפעלי האופנה המקומיים לסרוג סריגי ג'רסי אופנתיים
לייצוא. הכי אופנתית היתה סריגה של חלקים "גזורים" (פולי פאשן) שאותם תפרו כמו בדים רגילים,
מבלי לגזור. בין מפעלי הסריגים המובילים בארץ בשנות ה-60 אנו מוצאים את: דורינא, אלד,
ג'רקולי, אלנית ועוד. במקביל ייצרו בארץ גם חוטי צמר לסריגה ביתית (הידוע שבהם: פולגת) והנפיקו
מדי עונה חוברת סריגה מהודרת עם צילומים והוראות מפורטות.
בסוף שנות ה-60 החלו לפתח במפעלי הסריגה בארץ סריגים סינטטיים מסוג בנלון, שמהם ייצרו
מוצרי אופנה (כולל שמלות). זאת התקופה בה היתה ישראל על המפה מבחינה אופנתית ולנוף המקומי
נוספו סרגניות בסגנון יצירתי כמו פנינה שלון שסרגה שמלות דקיקות מחוטי פוליאסטר ולורקס על
מכונות סריגה ביתיות.
בשנות ה-70 המוקדמות, בעקבות משבר האנרגיה העולמי, נכנסה לאופנה סריגה גסה מחוטי צמר
עבים עם מסרגות עבות במיוחד. כל הבנות האופנתיות סרגו לעצמן גרביים או חותלות תואמות לאפודות,
שאותן ניתן היה לסיים תוך יום-יומיים. זאת היתה תקופה שבה נשים יצירתיות החלו לצבוע חוטים,
לסרוג אפודות ולמכור.
בשנות ה-80 המאוחרות החלו הסריגים לאבד מקסמם ורבים ממפעלי הסריגה בארץ נסגרו.
התחרות עם ארצות דרום-מזרח אסיה הוזילה את מחירי הסריגים והמפעלים המקומיים לא הצליחו
להתחרות בהם ונסגרו בזה אחר זה.
בשנות ה-90 יצאו הסריגים במראה של סריגת יד מן האופנה ונשארו רק סריגים דקיקים שנראו יותר
דומים לאריגים.
בשנות האלפיים החלה להסתמן עייפות מן המראה המשוכלל, שנסרג על ידי מכונה, והחלה התרפקות
על העבר ועל סריגים במראה סריגת יד. מי שתרם למהפכה היתה המעצבת הקונספטואלית ריי קוואקובו,
שבכדי לקבל את המראה ה"ביתי" בסריגים שעיצבה, הוציאה ברגים ממכונת הסריגה כדי שיווצרו חורים
בסריג שיגרמו לו להיראות כאילו נסרג ביד.
בעשור האחרון הסריגה חזרה בגדול. חנויות למכירת צמר נפתחות מחדש (אחרי שכמעט התחסלו
בשנות ה-90) ובין הסרגנים גם בנים!

בנים סורגים לאלוהים

הסריגה נודדת מן הבגדים לתכשיטים ומשם אל יצירות האמנות. היום הסריגה מקבלת לגיטימציה
הן כאופנה והן כאמנות.

מתוך התערוכה "רדיקל ארט", לונדון, 2005

בין המעצבים שמיטיבים לעצב בסריגים נמצא ז'אן פול גוטייה, שאוהב לעצב סריגים אתניים שמופיעים
ברבות מהקולקציות שלו.

גוטייה, חורף 2008

וכמובן שאי אפשר לכתוב על סריגה מבלי להזכיר את מיסוני, אימפריה של סריגים שנוסדה בשנת
1957 ע"י אוטביו ורוזיטה מיסוני.
בשנת 1967, חוללה רוזיטה מהפכה עולמית כשדרשה מן הדוגמיות לוותר על החזיות בעת שהציגו
סריגים כמעט שקופים בארמון פיטי בפירנצה.
מיסוני, 2011
מיסוני גברים, 2012
בשנת 2008 עבר הפיקוד בבית מיסוני לבת אנג'לה, שהיא המנהלת הקריאטיבית כיום, ולא נשכח את
הנכדות: ג'ניפר ומרגריטה, המדגמנות את הסריגים של מיסוני, כאשר מרגריטה משמשת גם כמוזה
ופרזנטורית של הבושם מיסוני.
מעצבת האופנה סוניה ריקל נקראת מלכת הסריגים, בשל הסריגים שהיא מעצבת בכל קולקציה.

סוניה ריקל, מלכת הסריגים, 2011

המגמה של שימוש בסריגים בתערוכות אמנות תופסת תאוצה במוזיאונים בעולם. מתוכן אזכיר את
התערוכה "אמנות רדיקלית", שהוצגה בלונדון (2005) ו"אמנות נשים", שהוצגה במוזיאון פומפידו בפריס
(2009).
סריגים מאפשרים לא רק יצירות בדו-מימד, אלא יצירות עם נפח ומבנה הדומים יותר לפיסול.
בתערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר הוצגו לאחרונה סריגים מתוחכמים ויצירתיים
שאותם ניתן להגדיר יותר כיצירות אמנות מאשר כחומר טקסטילי לבגדים.

מריה זברין, המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר (2011)

ואפשר גם לסרוג תכשיטים. הנה האינטרפרטציה שלי לנושא, כפי שהוצגה בתערוכה הבינלאומית
באמסטרדם, 2011.

תמונות: גטי