"לכבוד מיליארד מיליארד טועים, שאת דרכם עוד מחפשים. אם לא מצאתם, זה אולי סימן שאין, לכבוד מיליארד מיליארד טועים". המילים מפלחות הלב הללו, שפותחות את "זה רק אור הירח", הלהיטו את נשמתו של הילד בן ה-11 שהייתי כשיצא אלבום הבכורה של אביב גפן, ונשארו חקוקות בזיכרוני כאילו זה היה רק אתמול. אך מאז הקלטת האלבום עברו כבר 20 שנה (הוא הוקלט ב-1991 ויצא שנה לאחר מכן), שאותן מציין גפן בימים אלה.
"זה רק אור הירח" של גפן והתעויוט לא היה סתם עוד אלבום בגל הלהקות הצעירות שפקדו את מועדון הרוקסן ברמת החי"ל בתחילת שנות ה-90. הוא כבש דור שלם של צעירים שחיפשו מוזיקה שתדבר אליהם ומיקם את גפן כאורקל של מאזיניו. אחר כך הפכו אלה לדור מזוין, לפלוגת העצב, לילדי הנרות. אבל גפן לא היה רק קול המרד של אותם ימים. מתחילת דרכו הוא גייס לעזרתו תדמית חיצונית פרובוקטיבית, שתרמה למיצובו כאייקון מוזיקלי ואופנתי שתקשר עם נערות בוכיות ונערים מהורהרים מינית. המראה החיצוני שפרסם אותו – איש עטוף מסכות שהוא שילוב בין להקת קיס לג'וקר מבאטמן, בין מיטלוף לאלונה קמחי – היווה חוצץ בינו ובין קהל מעריציו.
בשנים האחרונות עבר גפן מטמורפוזה חיצונית ופנימית שהסירה ממנו כל זכר ללהט הנעורים ההוא. היום הוא לא זז בלי תספורת מוקפדת או חליפת מעצבים, כיאה לבורגני שבע מצהלה. מדי פעם הוא יוצא מביתו יחף בערבים, אבל אף אחד כבר לא באמת קונה את זה. גם לכוכבי רוק, כידוע, יש תאריך תפוגה.
אני לא אדם נוסטלגי, ולא ממש הקשבתי לשיריו של גפן בעשור וחצי האחרונים. אבל לא מזמן, בניקוי ארונות מסיבי, גיליתי שאריות מהעבר. בתוך ערימה של חולצות דהויות בצבץ שרוולה של חולצה לבנה עם הדפס פניו של גפן, חתימתו וסמל פיס קטן. על גב החולצה כתוב "אביב גפן – מועדון המעריצים – ילדי אור הירח". קניתי אותה אי אז ב-1993 ולבשתי אותה בהסתר מעיני הוריי. מדדתי אותה, אבל היא הרגישה צפופה. לא יודע אם החולצה נהייתה קטנה, או שאני פשוט כבר גדול מדי בשבילה.
