בפרק השני של הסדרה התיעודית "צו האופנה", שישודר הערב (חמישי) ב-21:30 בערוץ הראשון, מנסים יוצרי הסדרה לחשוף את הניגודים והמאבקים החברתיים והפוליטיים שחלו בישראל – מיום הכרזת המדינה ועד אחרי מלחמת ששת הימים, וכיצד השתקפו אלו בלבוש התקופה. קוד החאקי של בן גוריון ובגדי הצבר מול החברה הסלונית של תל אביב; החלוצים יפי הבלורית ומנגד האופנה העירונית (שעל המאבק ביניהם מספרת בלהט חוקרת האופנה אילה רז); ותקופת הצנע ובגדי לכול שנמכרו תמורת נקודות לאזרחי המדינה, בזמן שהעילית החברתית תפרה שמלות פאר ב-90 גרוש אצל לולה בר.

אבל ימי ראשית המדינה היו גם ימי ייסודה של החברה בארץ ויישובה על ידי עולים שהובאו מהפזורה היהודית בגולה. משום מה, בחרו להתמקד בפרק ביהודי ארצות ערב שהגיעו עם מיטלטליהם לארץ הקודש, ודאי כדי ליצור את הניגוד התרבותי המתבקש לטון האירופאי ששלט בארץ. באחד הקטעים המקסימים בפרק (שמופיע בווידאו למעלה), משחזר המשורר רוני סומק את ביקורו של בן גוריון במעברת העולים של ילדותו. בעיניים נוצצות מספר סומק כי מתוך הבוץ והאוהלים הצפופים החלו יוצאות נשים בשמלות ערב לקבל את פני "הזקן", ראש הממשלה דוד בן גוריון. מה רבה היתה הפתעתן לגלות שבן גוריון הגיע למקום לבוש במדי החאקי, אמירה סגנונית שיש בה כדי להעיד על כוונותיו: זהו אינו זמן לגנדרנות, אלא לעבודה וליישוב הארץ.

משכית. הכי קרוב לשאנל שהיה בישראל (צילום: בן לם)
משכית. הכי קרוב לשאנל שהיה בישראל (צילום: בן לם)

סיפורו של סומק מתחבר בפרק לתהליך ייסודו של מפעל האופנה משכית, שהוקם כמותג ממשלתי בשנת 1954 על ידי משרד העבודה, בניהולם של טדי קולק ורות דיין. בניגוד למה שנהוג להאמין, משכית הוקמה במטרה לספק עבודה לעולים החדשים שהגיעו מאירופה ומארצות ערב, ולא כניסיון לכונן בית אופנה בסגנון ישראלי – מהלך שמזוהה יותר מכל עם המותג. זה לא מונע מהדוברים בפרק להתמוגג מפועלה של דיין ושל אלפי הידיים שעבדו במותג, שכמובן אינן זוכות בזמן מסך. בכל זאת, זה היה הדבר הכי קרוב לשאנל שהיה ויהיה לנו.

צו האופנה, פרק שני. חמישי, 21:30, ערוץ 1.