בכניסה ל"בית האמנים" בירושלים שוכבת קונסטרוקציה ממתכת בצבע אדום דם, הבנויה כתחתית קשיחה של שמלת קרינולינה מהמאה ה-17, שמתוכה מבצבצים אנקולים חדים לתליית בשר ורצועת מתכת שחורה עם שרוכי מתכת המדמים גב מחוך. העבודה "מצב קרינולינה" של האמנית דרורה דקל היא חלק מהתערוכה הרחבה "שמ-לה: מחשבות על כסות" (אוצרת: צופיה דקל-כספי, נעילה: 20 באוגוסט), המטפלת בשמלה כאובייקט ובוחנת את השימוש שעושים אמנים עכשוויים בכסות.

"שמ-לה" (או באנגלית Ad-Dress) לוקחת על עצמה אתגר גדול בניסיון לבחון ולאגד דימויים ויזואליים העוסקים בכסות באמנות הישראלית. אתגר גדול, כי לדברי דקל-כספי, נושא זה כמעט ולא טופל באמנות הישראלית עד שנות ה-80, בעיקר מתוך בחירה להימנע מנושאים שנחשבו "נשיים" ואי-לכך נחותים. בקטלוג התערוכה היא מציינת את האמן אברהם אופק, שב-1980 פרץ את הסכר, ואחריו אמניות כמו ג'ניפר בר לב (אקס "משכית"), דיתי אלמוג, סמדר אליאסף ורעות פרסטר המצוינת, שמשלבת בעבודותיה תפירה ורקמה בחוטי זהב על ניירות צילום. אמנים אלה, אגב, נפקדים מהתערוכה הנוכחית.

"ביקשתי להראות כיצד אמנים משתמשים בשמלה כסוג של דיוקן", מסבירה דקל-כספי בעת סיורנו בגלריה. התערוכה התגבשה בחמש השנים האחרונות, שבהן שהתה בניו יורק ונחשפה לעבודות רבות שעסקו בכסות וביחס האמנות אליה. היא מציינת, למשל, את הצגת התיאטרון I’m My Own Wife, העוסקת בחייה של שרלוטה פון מאהלסדורף, טרנסג'נדר ממזרח גרמניה ששמה נקשר במעללי השטאזי. דקל-כספי מספרת כי השחקן ג'פרסון מייס, שגילם את הדמות, יצר חוויה חזקה ועשירה בדימויים מבלי להחליף שמלה אפילו פעם אחת במהלך ההצגה כולה.

שמלת כלה לילדה בת 12

ניכר כי הושקעה מחשבה רבה בבחירת העבודות לתערוכה. חלקן הגדול הוצג בתערוכות קודמות, כמו עבודת הווידאו המצוינת "בצהרי כיפור" של האמנית מיכל היימן, העוקבת במצלמתה אחר טרנסג'נדר הפוסעת ברחובות תל אביב בשמלת מיני שחורה בצהרי יום כיפור; או סרט וידאו המתעד את המיצג "דינר דרס: סיפורים על דורה" של האמנית תמר רבן, שקיימה ארוחות ערב סביב שולחן ששימש כשמלתה – חוויה קולינרית ואמנותית בשיתוף השף צחי בוקששתר.

בתערוכה עבודות מרעננות נוספות, כמו הווידאו הממכר "אזוי" של אורי קצנשטיין, או ארבעת הרישומים העדינים שיצרה נלי אגסי: דמויות תמירות ודקיקות ללא תווי פנים הלבושות בשמלות ארוכות. אחת מהן היא שמלה לבנה שבה נעוצים מעין מסמרים. עבודת וידאו מעניינת נוספת היא השמלה הנאכלת בעבודה "אין" של בלו סימיון פיינרו, שעוסק שנים רבות בביקורת נוקבת על שמלת הכלה הלבנה.

פיליפ רנצר, ''היום המאושר בחיי''. עבודה מעניינת, מיקום בעייתי
פיליפ רנצר, ''היום המאושר בחיי''. עבודה מעניינת, מיקום בעייתי

עם זאת, התערוכה אינה אחידה ברמתה. מוצגות בה גם עבודות המחלישות מכוחה, למרות שהן מוסיפות זוויות ביקורת נוספות (פוליטיות, דתיות או חברתיות) לתזה של דקל-כספי. למשל, המיצב שיצר האמן הפלסטיני הצעיר ראפת חטאב, שהורכב משלוש שמלות ממיצגים קודמים שלו: ירוקה, לבנה ואדומה, שיחד יוצרות את דגל פלסטין. כל אחד ממיצגיו הקודמים של חטאב היה מבריק, אולם הניסיון לאגד את שלוש השמלות יחד עקר מהן את כוחן והוציא אותן מהקונטקסט.

תחושת פספוס עולה גם מצפייה בעבודה "היום המאושר בחיי" של האמן פיליפ רנצר, המבקרת את נושא החתונות. רנצר מציג שמלת מחוך לבנה מסאטן שעיצבה עבורו מורין וולף במיוחד לפי מידות של ילדה בת 12, ולצדה "חתן" בדמות דחליל בפסים של שחור ולבן. זו עבודה מעניינת, אולם מיקומה הצדדי בתערוכה פוגע באפקטיביות שלה. תחושה דומה עולה גם מצפייה בעבודה "ציון" של ג'וזף דדון בכיכובה של רונית אלקבץ, שהיתה איומה כבר כשהוצגה לראשונה במוזיאון פתח תקווה לאמנות ב-2007. זאת, למרות השמלות המרהיבות של כריסטיאן לקרואה שאלקבץ מחליפה בסרט הווידאו.

נדמה כי בחירה מדויקת יותר של העבודות היתה מוציאה את המקסימום מ"שמ-לה". ועדיין, בהיצע הדל של תערוכות המרפררות לאופנה בישראל, היא מספקת למבקר אפשרות לבחינת זוויות נוספות של לבוש וכסות, כאלו שאינן באות לידי ביטוי ביחס היומיומי של אנשים לבגד שהם לובשים.

בית האמנים, שמואל הנגיד 12, ירושלים. טל' 02-6253653. שעות פתיחה: א'-ה' 13:00-10:00, 19:00-16:00; ו' 13:00-10:00; שבת 14:00-11:00. נעילה: 20 באוגוסט.