אורנה אגמון מתרוצצת בהתרגשות בין הקולבים בסטודיו שלה, הממוקם במרתף ביתה במושב בני ציון בשרון. שולפת פריטים, מסבירה, מתייעצת, פורסת גזרה, מותחת את הבדים. ההתרגשות ניכרת על פניה ובשצף דיבורה הבלתי פוסק ולא בכדי – זו הפעם הראשונה שהיא חושפת את קולקציית הביכורים שלה, שתוצג למכירה בסוף השבוע הקרוב.
אורנה היא חצי מהצימוד המוכר אורנה ואלה, בית הקפה הנודע מרחוב שינקין, שפתח את שעריו לפני 18 שנה והפך למוסד קולינרי ברנז'אי ואנין טעם. לביבות הבטטה, סלט הכול, עוגת הגבינה החלומית, הניוקי ברוטב עגבניות, מרק הגספצ'ו של קוקה, אמא של איניגו היפה – אלו הן רק מנות בודדות מתוך ההיצע המפואר שהצליחו השתיים להפוך לרב מכר בקרב הקהל התל אביבי ששומר להן אמונים.
בהתאמה לבית הקפה, הקולקציה שעיצבה אגמון זהה לאוכל אותו היא מגישה: יומיומי, פשוט למראה, נינוח, לא מחייב. מדי פעם צצות הבלחות של "מנות ספיישל", כמו במקרה של שמלות המקסי המודפסות, העשויות כותנה דקה ואוורירית. אפילו אגמון מסכימה עם האבחנה, גם אם לאחר מחשבה רבה. "אנשים חוזרים ואוכלים אצלנו מספר פעמים בשבוע", היא אומרת, "הראש הוא אחד, ולכן יש כנראה מחשבה זהה והתאמה בין האוכל שאנו מבשלות לעיצובים".
למרות שהמעבר מטיגון לביבות לעיצוב שמלות נשמע תמוה, אגמון מעידה על עצמה כי היא תופרת מילדות. "מכיתה א' תפרתי לעצמי חולצות", היא נזכרת. "מכונת תפירה תמיד ליוותה אותי". בילדותה עבדה אמה במפעל הטקסטיל הנודע ארגמן ביבנה, שנסגר סופית בינואר 2004, היא מספרת וממהרת להוציא פיסת בד ישנה ששמרה מאז. כשהיא נדרשת לספר על ההשראות שליוו אותה בעיצוב הקולקציה, היא חוזרת ומציינת את מעצבת האופנה הצרפתית מדלן ויונה, שהלכה לעולמה בשנת 1975.
בשלוש השנים האחרונות בחרה אגמון להתמקצע ופנתה בעידודה של חברתה, מעצבת האופנה והמרצה הבכירה משנקר אורית פרייליך, ללימודי תפירה ודיגום חופשי במסגרת לימודי החוץ של בית הספר. ניכר שהיא משתדלת להפגין יכולות עיצוביות לצד מקוריות - משימוש בטקסטיל ייחודי רק לה ועד להתעקשות על גזרות מסובכות, שמקימות עליה את בעלי המקצוע הנדרשים להוציאן לפועל. כך, למשל, בחולצת טי בעלת שרוולים רחבים המסתיימים קצת מעל קו המרפקים, העשויה מיריעה אחת עם שני תפרים צדיים - גזרה מסובכת מאוד, כיוון שאת פתח הראש צריך לעשות באופן ידני. כך הדבר גם בשמלת מעיל המורכבת משני מלבנים – מאוזן ומאונך, המחוברים על ידי תפרים ספורים בלבד, או בשמלת מעטפת שחורה המורכבת משני תפרים אנכיים ומחמיאה מאוד לגוף הנשי.
הקולקציה מורכבת מפריטים בודדים, חלקם במספר עותקים מצומצם. אגמון מסבירה כי לא תמיד נותר לה מספיק בד לעצב את אותו הדגם במספר מידות, כך שהדבר מאפשר ללקוחה לזכות בפריט ייחודי. כך במקרה של שמלת משי בצבע לבן אפור, הנושאת הדפס שיצר לה במתנה בן זוגה, האמן רועי רוזן. גם תוויות הבגדים עוצבו על ידי רוזן, עם דמות של פרפר בו טמונות ראשי התיבות של שמה. עם זאת, בדומה לקולקציות ביכורים רבות, גם זו סובלת מבוסריות. אין לה קו ברור או שפה מאחדת, ומפתיע למצוא בה לצד שמלת מקסי מרהיבה מכותנה עם הדפס פרחוני בטורקיז וחום, פריט כמו מכנסיים בגזרה ישרה עם חגורת גומי. אגמון מפצה על זה בהרבה השתדלות ורצון ללמוד. עם הכוונה נוספת, ניסוי ותהייה, יש אפשרות שהיא תפצח גם כאן את סוד ההצלחה שמלווה אותה בתחום המסעדנות.כשאני מברר אם למבקרים במכירה ימתינו לביבות הבטטה המפורסמות, היא עונה בשלילה ובחיוך, אבל מבטיחה להכין עוגיות. ורק בשביל זה שווה להגיע.
מחירים: חולצות 260 שקל; מכנסיים 390-280 שקל; חצאיות 380 שקל; שמלות 600-460 שקל.
המכירה תתקיים במונלינה, שלוש 30, נוה צדק, תל אביב. שעות פעילות: יום ה', 19 במאי, 19:00-11:00; ו', 20 במאי, 15:00-10:00.
השורה התחתונה
מדד האיכות: נושק לממוצע הישראלי, עם בדים מ"הנחלה" ותפירה סבירה. לא יותר מזה.מדד השיק: נמוך. לא תמצאו כאן טרנדים או בשורה עיצובית חדשה. את זה תאלצו לחפש בטופשופ.
למי מתאים? "רק שלא יגידו שאני מעצבת לנשים כמוני: גבוהות ורזות", מתנצלת אגמון. ברוח זו, בגדים שמתאימים לנשים גם בטווח מידות בינוני, שמחפשות קז'ואל נוח ונינוח.
כמה להוציא? 500 שקל, שיספיקו לכן לפריט או שניים וללביבות בטטה.
