אביב 1989. השל"ת הראשון תם ופנינו לטירונות במחנה 80. אחרי תשעה חודשים שבילינו בקיבוץ אפיקים כשאנחנו יחפים, לבושים בשרוואל ובטי שירט מהוהה, ולא מרבים להסתרק – היום הנורא הגיע. לא הטירונות, האימונים והמשמעת הטרידה את בנות הגרעין, כי אם המדים. כיצד נחנוט את עצמנו במדי הצבא החונקים ונבטל את תחושת החופש שליוותה אותנו בשל"ת?

ואז הם הגיעו: שתי מערכות של מדי א', אחת עשויה דקרון והשנייה כותנה. מדי הכותנה היו היפים יותר, ולמרות שדרשו גיהוץ אהבנו את צבעם העמוק. לצדם קיבלנו גם שתי מערכות של מדי ב' – מכנסי צנחנים ישנים עם כיסים בצדדים, נעלי ב' גבוהות, סנדלים (שאהבנו כל כך), תיק טוט מניילון שחור, כובע ב' וכומתת א' בצבע ירוק דשא (נח"ל), חגורה ב', חגורה א' ועוד כמה פריטים נוספים. הקיטבק נראה מאיים.

בינינו, בשיחה של בנות הגרעין, החלטנו על הדרך להשיג את המראה המוצלח ביותר: ביקשנו מכנסיים במידה גדולה (46-44) ורצנו לתופרת הקרובה שתצר את שוליהם. למרות הרתיעה הראשונית, לבשנו את מדי הא' ביציאה הראשונה לשבת ומשהו קרה. פתאום העניקו לנו המדים המגוהצים, הקוקו שאינו אמור לרדת מגובה הכתפיים, הכומתה, הסנדלים והתיק תחושה שונה, סקסית. וככל שהקפדנו יותר על נהלי הלבוש היה המראה הסופי מוצלח יותר. אם צבא, אז עד הסוף. דווקא המרושלים, אלו שנלחמו על אינדיבידואליות בתוך המדים וחרגו מהנהלים, נראו פחות טוב.

חיילות בטרמפיאדה, בצילום של צבי נהור משנות ה-70  (באדיבות ביתמונה)
חיילות בטרמפיאדה, בצילום של צבי נהור משנות ה-70 (באדיבות ביתמונה)

במדינה עם שירות צבאי חובה, המדים תופסים חלק בלתי נפרד מחיינו. הם חלק מההווי האישי שלנו, כמו גם מהנוף התרבותי והחברתי עוד משחר ההתיישבות בארץ. חשיבותם בחברה הישראלית באה לידי ביטוי מוקצן בשנות ה-50 ותחילת ה-60, אז שיחק סמל הסטטוס הצבאי תפקיד בולט גם בשדה האזרחי. קצינים לבושי מדים פקדו אירועים חברתיים, מוקדי בילוי ואפילו חתונות אזרחיות.

המדים אף ממשיכים להתפתח ולהתעדכן בהתאם לתמורות חברתיות. כמובן שהשינויים אינם תכופים, אך מפתיע לגלות כי המודעות לנושאים אלה גבוהה. מדי הצבא מושפעים מהאופנה ומשפיעים עליה חזרה, ולא רק בישראל. אופנת הרחוב העולמית נוהגת לשלב אלמנטים צבאיים בסגנונה, אך יש להודות כי בארץ הם נשארים לרוב מחוץ למלתחה – כנראה בגלל ריבוי המדים ברחוב והצורך להפריד בין חיילים לאזרחים מסוגננים. בתוך הצבא עצמו, לעומת זאת, משמשים המדים כסמל מעמדי. כך הפכו נעלי צנחנים, מעיל דובון, סוודר אמריקאי, דגמ"ח אמריקאי ומדי ב' משופשפים – המזוהים עם מראה קרבי – לפריטים מבוקשים. "מדים זה לא אופנה", מדגיש ברן, "מדים זה תהליך ולא על רקע של טרנדים. הצבא מתכנן קדימה. סקר אנתרופומטרי יוצא לשטח ובודק כמות גדולה של חיילים, ולפי זה מתכנן את הרכש. לכל שינוי יש השפעה כלכלית גדולה מאוד"

מדים צבאיים אינם קשורים ישירות לאופנה – תכליתם לשרת ערכים מיליטריסטיים של גוף סגור ולבדל קבוצה. דרך שימוש באביזרים כמו דרגות, סרטים, תגים, עיטורים, סיכות וכומתות הם קובעים היררכיה פנימית. אך מכיוון שמדובר בכל זאת בפריטי לבוש, גם הם התפתחו עם השנים – מווריאציה של מדי הצבא הבריטי בקום המדינה ועד הגדרה עצמאית לאומית. דוגמה טובה לכך היא צבעוניות המדים, שהחלה בירוק-חום חדגוני והתפתחה גם לגווני חאקי אפור, כחול וכחול נייבי, וכמובן – לבן (וזאת בלי להזכיר את מגוון צבעי הכומתות). בתוך הצבא יש לכל צבע משמעות ארגונית, אך מחוץ לקונטקסט מייצר המשחק בצבעים נראות אופנתית. "אין בארץ תרבות מדים", אומר יצחק ברן, בוגר שנקר ורע"ן הלבשה לשעבר בצבא. "לכן כל חייל יכול לחפש את האינדיבידואל שלו. בתוך המסגרת המחייבת, כל אחד מחפש את השונה".

חרף שיקולי תקציב ומלאי, בהיסטוריה הצבאית נעשו ניסיונות אחדים להתייעץ עם מעצבי אופנה וליצור מדים עדכניים. הראשונה שיצרה מדים לצה"ל היתה "המעצבת הלאומית" לולה בר, שעיצבה מדי חיילות וקצינות בשנת 1966. מאוחר יותר נעשו פניות נוספות, שלא צלחו, בהן גם למעצב גדעון אוברזון. "לפני כ-15 שנה פנו אליי מהצבא במטרה לעצב את מדי החיילות. אני הצעתי שינויים מהותיים, אך כשראיתי שהם מחפשים רק שינויים קלים ויתרתי על הרעיון. הצעתי לשנות לחלוטין את החולצה הצבאית של החיילות, שאינה נוחה ואינה מחמיאה בעליל. חשבתי להחליף אותה בגופיית סרפן, מעין וסט סריג דק ללא כפתורים, ומתחת גופיית סריג קלה. אני חושב שבמדינה הקיימת מעל 60 שנה יש צורך בשינוי מהותי".

נוטרים יהודים בראשית שנות ה-30. אומנו על ידי השלטון הבריטי (באדיבות ביתמונה)
נוטרים יהודים בראשית שנות ה-30. אומנו על ידי השלטון הבריטי (באדיבות ביתמונה)

מ-1948 ועד היום: גלגולם של מדים

בשנים 1950-1948 הפך הצבא לארגון סדיר. צה"ל הוקם וניסה לשוות לחיילים מראה ממלכתי אחיד, אך עקב מחסור בתקציב היתה רכישת המדים אקראית והתמקדה בבחירת צבעי אדמה. כובעי הטמבל והגרב שיחקו תפקיד חשוב, ומעט מאוחר יותר נכנסו גם כובעי מצחייה שנקראו "כובעי היטלמאכר".

בשנים 1960-1951 נרשמו כמה ניסיונות לעצב מערכות לבוש אחידות וייצוגיות, בדגש על פיתוח עצמאי של מדים. באותה תקופה נקבעה גם ההפרדה בין מדי ייצוג ומדי עבודה. ב-1955 הוצגו מדי חורף חדשים לחיילות, ובהם מקטורן שמחליף את הבטלדרס המוכר. ב-1956 הונהגו מדי קיץ חדשים לחיילים, הכוללים ירכית ואופציה לעניבה.

השנים 1970-1961 קריטיות במיוחד, שכן מלחמת ששת הימים היתה נקודת תפנית משמעותית. מדי א' שופרו ומדי חילות האוויר והים נצבעו בגוון חאקי בהיר. כובע המצחייה נכנס לשימוש הנגדים והקצינים, והכומתה עברה שינויים והמשיכה לשרת את החוגרים.

בשנות ה-70 בוטלו מדי החורף, שהתגלו כיקרים ולא נוחים. מדי הקיץ הפכו למדים הקבועים, בתוספת סוודר ומעיל דובון בחורף. בסוף העשור התמנה רפול לרמטכ"ל והכניס תקן המחייב את החיילים לחבוש כומתה על הראש עם מדי א'. תקן זה, אגב, נעלם אחרי כמה שנים.

בשנות ה-80, לאחר מלחמת לבנון, הוצבו חיילים בגבול הצפון הקפוא, וכך הונפקה החרמונית. הצנחנים זכו בסוודר הטלאים, שהפך להיסטריה אופנתית וחלחל אט-אט לכל החילות. ב-1988 פרצה האינתיפאדה, ולשיפור מורל החיילים הוצעו מדי ייצוג חדשים שכללו ירכית קרובה לגוף וחצאית צמודה יותר.

חיילים במסדר. הנעליים הצבאיות מככבות גם באופנת הרחוב העולמית (צילום: אלכס קולומיוסקי )
חיילים במסדר. הנעליים הצבאיות מככבות גם באופנת הרחוב העולמית (צילום: אלכס קולומיוסקי )

יותר מכל, שנים אלה התאפיינו במודעות אופנתית גבוהה אצל החיילים, ובעיקר החיילות – שכדי להשיג מכנסי באגי אופנתיים ביקשו מדים ענקיים שאותם הצרו אצל תופרת. "פתאום הצבא נתקע עם מלאי עצום של מכנסיים במידה 36", מספר ברן. "הצבא רצה להשתנות בהתאם והכניס מכנסי פנסים. אך שיקולי מלאי הובילו את המכנסיים למדפים רק שנתיים מאוחר יותר, בתחילת שנות ה-90, עת הבאגי יצא מהאופנה ואף חיילת לא הסכימה ללבוש אותם עוד".

בשנות ה-90 התקבלה החלטה על שינוי מהותי: במקום בדי כותנה קשים ובלתי נוחים ייתפרו המדים כולם מבדי דקרון קלילים. הצבא חסך כסף והחיילים זכו במדים נוחים – מה שהיה נחלת אנשי הקבע הפך לנחלת הכלל. גוונים נוספים צבעו את המכנסיים והחולצות, ומכנסי הצנחנים עם הכיסים הצדדיים כבשו את כל החילות ונכנסו לתקן הכללי. כך בוטל סופית הבידול של אנשי הקבע.

באמצע שנות ה-90 החל תהליך של עיצוב ותכנון מדים חדשים לאנשי הקבע, אולם מסיבות מלאי לוגיסטי, תכנון וייצור, נדחה מועד ההחלפה לתחילת שנות האלפיים. "ניסו לבדל את אנשי הקבע מחדש", מסביר ברן, "הטריגר היה קצינת ח"ן ראשית שחיפשה לגוון את המדים לנשות הקבע. היא רצתה לבדל את נשות הקבע הבוגרות מהחיילות הצעירות". ברן עיצב דוגמאות שונות למדי הקבע: שרוולים ארוכים, ירכית חיצונית ולבקשת הקצינה, גם גוונים חדשים. בשנים אלו נפרד הצבא משני פריטים איקונים נוספים: מעיל הדובון והכומתות הנשיות.

בשנות ה-2000 בוטל התיק הנשי – שהספיק להשתנות מתיק צד שחור וקופסתי לתיק טוט עשוי ניילון רך – והחיילות קיבלו רשות לקנות תיק שחור, ומאוחר יותר בכל צבע. לאחרונה נעלמו סנדלי החיילות, ונעלי א' השחורות חזרו. כיום רשאיות חיילות קרביות לנעול נעלי צבא קרביות, ממש כמו הבנים.