שלושה מהכוכבים הגדולים של עולם האופנה מצאו בשנה וחצי האחרונות את דרכם מחוץ לתעשייה בנסיבות טראגיות: אלכסנדר מקווין
נמצא תלוי בביתו בלונדון; כריסטוף דקרנין
מבית האופנה בלמן עבר התמוטטות נפשית, לא הופיע לתצוגת האופנה האחרונה של המותג בחודש מרץ ולפני כשבועיים נפרד מהמותג; וג'ון גליאנו
פוטר מבית דיור ומהמותג הנושא את שמו לאחר תגרה מילולית והתבטאות פרו-נאצית בפומבי. מעצבי אופנה נוספים כמו אלבר אלבז וקרולינה הררה, שפגשתי בחודשים האחרונים, חשפו בפניי כי הם סובלים מעייפות מצטברת מקולקציה לקולקציה. בעידן של תחרות בלתי פוסקת ועיצוב מסביב לשעון במטרה לספק את גחמות הלקוחות – אפילו קיסרי האופנה הכול-יכולים הפכו לעבדים נרצעים בכלוב של זהב.
בראיון שנערך בחודש שעבר עם עורכת ווג פריז היוצאת קארין רויטפלד, היא היטיבה לתאר את השינויים בתעשיית האופנה בשני העשורים האחרונים: "המעצבים כיום כבר לא צריכים ליצור שתי קולקציות בשנה, הם צריכים ליצור ארבע: אביב, קיץ, סתיו וחורף. כמה בתי אופנה מוסיפים גם קולקציית תפירה עילית פעמיים בשנה. מי יכול להתמודד עם כל זה? הקצב בתעשייה נעשה מהיר יותר ויותר. אנשים נאבקים כל הזמן בג'ט-לג ועובדים לילות שלמים".
לא במפתיע, נשים ניצבות גם בראש המהפכה הנוכחית. בשנים האחרונות נמצאת תעשיית האופנה בתהליך ארוך של ניסוח כלים ויסודות אתיים במטרה לכונן סביבת עבודה גלובלית המשוחררת מניצול. תמונות של ילדים הכורעים לצד סוליות נעלי ספורט במפעלים בבנגלדש הן כמעט זיכרון נשכח, ועדיין נחשפים מדי פעם סיפורים מצמררים בתקשורת העולמית. כדי למנוע תרחישים כאלה, פועלים בשנים האחרונות חלק גדול ממותגי האופנה לפיקוח תנאי ההעסקה ופרסום דו"חות – גם של ביקורת פנימית – על תהליכי העבודה. החלוצה היתה חברת גאפ, שפרסמה ב-2004 דו"ח המסכם את פעילות הייצור שלה במדינות מזרח אסיה. בהמשך הצטרפו אליה חברות אופנה נוספות כמו נייקי, ליווי'ס ופריימארק, ואף מותגי מותרות כמו כריסטיאן דיור ולואי ויטון. חברת אדידס פרסמה השנה דו"ח נרחב שבו היא מפרטת את תנאי העסקתם של עובדיה ב-1,200 מפעלי החברה הפרושים בעולם – החל בשמות היצרנים ושעות העבודה, ועד מכתבי האזהרה שנשלחו לבעלי המפעלים.
בישראל נמצאת התופעה בחיתוליה, עם דו"חות שפרסמו דלתא, בגיר (שיצרה דו"ח במסגרת תכנית גלובל קומפקט של האו"ם) וקום איל פו – שאת הדו"ח שלה כתבה איליין כהן מחברת ביונד ביזנס לאחריות חברתית וסביבתית לעסקים. בנות קום איל פו גם פועלות למכירת מוצרי סחר הוגן, מגמה שבולטת בישראל בעיקר בתחום המזון והקפה. "סחר הוגן מבטא הצטרפות למסגרת עם עקרונות מאוד ברורים", מסבירה כהן. "תשלום הוגן לעובדים, ייצור מקומי ואספקה של חומרי גלם מקומיים במטרה לצמצם פערי תיווך ולספק תנאי עבודה הולמים". את המוצרים הללו אפשר לזהות לפי סמל סחר הוגן המוצמד לתווית הבגד. בישראל אין חברות אופנה הפועלות לפי כללי סחר הוגן, אך מוצרי האופנה והעיצוב המוזכרים נמכרים בחנויות קום איל פו ובחנות עמותת אחותי במרכז תל אביב.
בעולם, לעומת זאת, המגמה בשיאה, והיא דומיננטית במיוחד בבריטניה – שם היא מקבלת תמיכה ציבורית וכלכלית מהמועצה הבריטית לאופנה. היום כבר לא מספיק ללבוש חולצה מכותנה אורגנית של H&M כדי להרגיש "ירוק". לפני כשנה השיקה השחקנית אמה ווטסון קו אופנה לנשים ולגברים, שפריטיו עשויים 100 אחוז כותנה אורגנית שנרכשה ועוצבה לפי עקרונות סחר הוגן. הקולקציה נמכרת באתר האינטרנט של חברת פיפל טרי, שבו ניתן למצוא גם מותגי אופנה בריטיים נודעים כמו בורה אקסו ולורה אשלי.
