אחת הסוגיות החוזרות ונשנות בעבודתי עם משפחות משולבות זה משבר הפנטזיה. בואו נודה, ברגע שמצאנו את בחירי לבנו החדשים יש לנו שאיפה אחת - להתאחד ולהיות יחד משפחה אחת גדולה ושמחה. הילדים שלי, הילדים שלו ואולי לצרף גם כמה משלנו. בפנטזיה הזאת כולנו יחד. ההורים הביולוגיים, הילדים וההורים הלא ביולוגיים לא רק מסתדרים ביניהם, אלא מתמזגים יחד בדומה למשפחה הראשונה כשההורה הלא ביולוגי אוהב את הילדים של בן/בת הזוג כאילו היו שלו. והילדים, ניחשתם נכון... מחזירים לו אהבה.

למה זה לא מצליח לנו?

אז ברשותכם, ואני מתנצלת מראש, אני הולכת להיות עוכרת שמחות בעניין הזה. משפחה שניה ברוב המוחלט של המקרים לא תהיה תחליף למשפחה הראשונה וכגודל הציפיה לאיחוד מרגש גודל ניפוץ הפנטזיה. אי אפשר למנוע מכם לקוות, אבל מהבחינה הזו ידע והכנה הם כוח.

ד"ר וונסדיי מרטין, אנטרופולגית חברתית שכתבה את רב המכר "step monster", החוקר את המורכבות של מעמד האמא החורגת, מצהירה שהסטטיסטיקה מצביעה שהגברים נוטים להתחתן שנית מהר יותר מאשר הנשים ולמהר לרפא את "פצעי הפרידה" של ילדיו. רק מה, מהר מאוד אותו גבר מבין שבמציאות, הילדים שלו לא אוהבים את אשתו החדשה כמוהו. ואילו היא, מלאת כוונות טובות, הופכת למטרה אליה מופנים חצי הכעס והתסכול על כל השינויים בחייהם. ואם זה לא מספיק, גם את התסכול של האם הביולוגית הם מעמיסים עליה.

מכאן תחושות כישלון ואכזבה מזינים מתח לזוגיות ועיסוק בשאלה המנקרת - "מה לעזאזל אנחנו לא עושים בסדר?", "למה זה לא מצליח לנו?". פלא שאחוזי הגירושים השניים גבוהים בהרבה מאלו הראשונים?

אז בואו נשים קודם את הדברים בפרופורציה:

1. משפחות משולבות, כלומר שתי משפחות שמתאחדות לבית אחד, עדיין לא הופכות להיות משפחה. הם קבוצה של אנשים בגילאים, צרכים ורקע שונה, עם דרכי חינוך וסגנונות חיים שונים, שעוברות לגור תחת קורת גג אחת.

2. ברוב המקרים יש הורה ביולוגי ברקע ובדרך כלל הילדים במשפחות אלו נעים בין שני בתים ומעבירים מתחים מבית לבית.

3. למרות שאנחנו כבר אוטוטו בשנת 2016 ומשפחות משולבות מונות כמעט חצי מהמשפחות הקיימות, עדיין קיימת הסטיגמה המאוד לא נאורה שמדובר במשפחה סוג ב'.

התעלמות משלושת הדברים האלה לא רק שלא עוזרת, אלא גם מזיקה ומגבירה את המוטיבציה לשאוף לכך שהמשפחה השניה תהיה כמו משפחה ראשונה ושזה המדד שלה להצלחה. אנחנו לא משפחה ראשונה ולעולם לא נהיה. אנחנו מייצרים משהו אחר בקצב אחר וכל ניסיון שלנו לכפות משהו אחר פוגע בהתחברות האותנטית של בני המשפחות אחד לשני.

מה כן יכול לעזור? איך לצאת מה"לופ" המחשבתי הזה?

1. תכירו בעובדה הטבעית שאין שום דבר רע בזה שבתוך הבית ילד יעדיף את ההורה הביולוגי שלו. כמו שזה טבעי לחלוטין שההורה ירגיש רגשות קרובים יותר לילד הביולוגי שלו.

2. היו גמישים בהתחלה גם אם זה מרגיש "לא קרוב". לא חייבים לעשות הכל יחד. לא כל החופשות חייבות להיות יחד, בילויי הפנאי, ארוחות עם המשפחה המורחבת ואפילו לא חייבים לאכול באותן השעות יחד אם זה לא מתאים. זה אולי נשמע כצעדים לא מקרבים, אבל הגמישות הזו היא קריטית כדי לאפשר להכניס אווירה חיובית למערכת היחסים ולאפשר להתחברות להיווצר באופן טבעי ולא כפוי.

3. אפסו ציפיות. אתם לא תחליף לאמא או אבא ואל תנסו להיות כאלה ולקחת על עצמכם את התפקידים שלהם. נסו להיות דמות תומכת ולבבית, כמו מעין "דוד" או "דודה".

4. גמישות וכבוד לשוני. אחד המדדים הגדולים להצלחה זה השילוב של שני אלו. אנשים שונים חושבים וחווים דברים באופן שונה ומגיבים להם אחרת. הכפיה מעוררת התנגדות ומתח ומשם ההדרדרות מהירה. דווקא מהמקום בו אנחנו מוותרים על עמדות קשוחות ומקבלים את העובדה שלכל אחד יש מציאות משלו, אנחנו יוצרים מקום יותר בטוח ונינוח ליחסים; מקום בו אנחנו צומחים ומאפשרים צמיחה.