הרבה הורים מתמודדים עם הבעיה הזו. מה עושים כשהילד מבקש עוד ועוד חטיפים? אולי לפעמים הוא אפילו אוכל אותם בסתר; אולי הוא קונה אותם בעצמו מהכסף של דמי הכיס שלו ואתם כבר חסרי אונים? אתם יודעים שזה לא בריא לו, אבל הוא כבר מספיק גדול כדי לקנות אותם בעצמו או שאולי הוא עדין לא קונה אותם לעצמו, אבל ממש מתחנן על ברכיו שהחטיף יצורף לרשימת הקניות המשפחתית ואתם ההורים מפחדים לא לקנות לו, כדי לא ליצור חסך, כי כולם אוכלים. ואולי, כך אתם חושבים, אם בכלל לא יהיה חטיפים בבית, אם תאסרו עליו לאכול מהם, הוא יחפש אותם בצורה אובססיבית בבתים של אחרים?

חטיפים, כשמם כן הם - משהו ש"חוטפים" ולפעמים כשחוטפים אוכל, מאוד קשה ליהנות ממנו (בין אם הוא מעובד ותעשייתי או בריא מתוצרת בית). למעשה, במצב בריא של הגוף והתודעה, אנחנו לא אמורים לחטוף אוכל, אלא לאכול מספר ארוחות ביום, שיזינו וימלאו את גופנו, כך שלחטיפים ול"נישנושים" לא יהיה מקום משמעותי, אם בכלל, במהלך היום.

אז מתי מגיע הצורך בחטיפים מעובדים? בכמה מקרים:

1. צורך של הגוף

המקרה המרכזי הוא שאין הזנה מלאה מבחינה פיזית ואז הגוף מבקש אנרגיה. כשהגוף אינו מאוזן מבחינה תזונתית בצורה שמתאימה לו, הוא יבקש טעמים שנחשבים חזקים יותר מבחינת מתיקות או מליחות, כפי שיש בחטיפים המעובדים. גוף מאוזן תזונתית, יגרום לנו אף לסלוד מטעמים אלו ולא לרצות אותם כלל.

במידה וגופנו אינו מורגל למזון שאינו מעובד עם דגש על ירקות ופירות או שיש קושי מסוים בהרגלי הבישול וההכנה העצמאית של אוכל בבית, סביר להניח שברירת המחדל הראשונית שלנו לאספקת אנרגיה לגוף תהיה בדמות חטיף קנוי תעשייתי שמלא בסוכר או במלח, פשוט כי זה מה שיש בנמצא בבית וזה הכי זמין לכם ולילדיכם. כאן המקום להתחיל ליצור שינוי תזונתי בריא יותר, על מנת לא להיות תלויים בחטיפים מעובדים המסבים נזק לגוף.

2. למלא את השעמום

מקרה נוסף של צורך בחטיף זה "כשמשעמם". אני מאמינה שאכילה מתוך שעמום היא צורך להתמלא. השעמום מרגיש כמו "חור שחור", בו אנחנו לא עושים כלום ואת החור הזה צריך למלא במשהו. למעשה, שעמום יכול להיות מאוד מהנה. זו הזדמנות למנוחה וליצירתיות, כי דווקא ברגעים האלה מגיעים אלינו רעיונות חדשים, אבל בתרבות מערבית אינטנסיבית כמו שלנו, הורגלנו ששעמום הוא מצב שאינו בריא לנו. ההנאה ממנו אבדה ולכן אנחנו בתחושה שחייבים "למלא אותו במשהו". למעשה, "למלא" את השעמום זה "למלא" את עצמנו! וכשאין הנאה מהשעמום (שבעצם ממלאה את אותו "חור שחור" שלכאורה נוצר בעקבות השעמום), הבחירה להתמלא תהיה לרוב דווקא דרך פתיחת המקרר או שליפת שקית חטיפים מרשרשת. והאכילה במקרים כאלה לרוב נעשית בהיסח הדעת - בחטף.

3. תחליף לחיבוק

עוד מקרה של צורך בחטיף הוא ריגשי. כאמור, במידה והגוף אינו מורגל לגמרי לטעמים אותנטים של מזון לא מעובד ואינו מאוזן תזונתית, גם כאן ברירת המחדל תהיה חטיף, אך יחד עם זאת הצורך הרגשי נובע ממקום ילדי שיש בכל אחד ואחת מאיתנו. יש בתוכנו וגם בתוך הילדים המתבגרים שלכם, ילד או ילדה פנימיים, קטנים וחמודים, שמבקשים שתרגישו אותם לרגע.

אולי עומס המטלות שלכם במהלך היום, לחץ שאתם שרויים בו או כל דבר רגשי אחר שמשפיע ומעיב על הרגשתכם הפנימית, יגרום לאותו "ילד פנימי" להתעורר בכם ולהגיד ללבכם "רגע, עצרו רגע. אני כאן ואני רוצה שתקשיבו לי. תנו לי את ההתרפקות על הילדות התמימה שבה אתם נחים, בדמות חטיף" (במידה ואכלתם חטיפים בילדות, כמובן) או שיגיד לכם "תנו לעצמכם להרגיש עם טעם ממש חזק את קיומי" (לרוב הטעם הזה יהיה מתוק), על מנת לנוח קצת, להתרפק. ממש כמו חיבוק.

4. יש חטיף, יש חברים

מקרה אחר של צורך בחטיף הוא צורך חברתי. זוכרים בילדותכם את הטיולים השנתיים או המפגשים החברתיים, בהם שקית מרשרשת היתה נפתחת וכולם היו מתכבדים מהתוכן שלה? למעשה, מעבר לחטיף, היה שם עוד משהו שקיבלתם - סוג של מפגש חברתי, עוד חוויה של טעם וריח. סוג של חגיגה. עולם מרשרש שיוצר אינטראקציה וחוויה בין חברים, בין הילד לבין עצמו. האינטראקציה הזו מתרחשת בין אם נרצה ובין אם לא.

אז למה הוא חוטף?

ואם הילד מחביא את החטיף? ואם הוא אוכל אותו בסתר? במקרה זה כדאי לבדוק מה גרם לו להחביא את החטיף - האם גם אתם אוכלים חטיפים בסתר; האם הוא מוצא קושי לשתף אתכם בצורך הזה או שהוא פשוט זקוק לזמן פרטי עם עצמו, שנותן לו סוג של נחמה, "דיבור" עם הילד הפנימי שבו?

ומה עושים עם זה?

אני מציעה - הביאו את החטיפים לקדמת הבמה! בתום ארוחה משפחתית מזינה, הוציאו את החטיף שקניתם (לא מהמחבוא של הילד, אלא חטיף אחר), חלקו לקעריות אישיות ותאכלו ביחד, לאט ובהנאה. אל "תחטפו" את החטיף. אל תאכלו אותו "בחטף". תנו לו מקום באהבה, על מנת לתת לילד שלכם ולצרכיו הלגיטימים כרגע את המקום שלהם. למדו אותו ואת עצמכם לאכול לאט ובהנאה גם את החטיף.

אני מבטיחה שברגע שהחטיף יהפוך לחגיגה קטנה, שמחה ולגיטימית, שאין מה להתבייש בה ובמקביל הארוחות שלכם ישארו בריאות או ישודרגו ביצירת השינוי הבריא אצלכם במשפחה, כך הילדים ילמדו שאין מה להחביא. ייווצר חופש באכילה שלהם והחופש הזה, שבא ממקום קשוב ואוהב, יעזור להם גם לסגל הרגלים בריאים בתהליך השינוי הבריא שאתם שואפים אליו.

נכון שבעולם אידיאלי החטיפים לא יהיו מעובדים, אלא בריאים ומזינים וכולנו תקווה שיום זה יגיע וחטיף מעובד ותעשייתי לא יהיה ברירת המחדל, אך עד שזה יקרה, חשוב שאנו ההורים נזכור את המשמעויות הנוספות של החטיף. זה לא אומר שאסור להציע אלטרנטיבות בריאות כל הזמן ולשמש דוגמא לאכילת אוכל בריא ומזין, אך עדיין, ברגע שאנו מבינים את הסיבות השונות שגורמות לצריכת החטיפים, אפשר קודם כל להירגע, לשים לב באמת מה הגורם וכך לטפל בצורה הטובה והמדוייקת ביותר עבורכם. והעיקר הוא, לפעול ממקום חופשי, שלא מפחד מאוכל, וכמובן באהבה. תהנו!

  • נועה דורון דוידסון, מלווה משפחות לתזונה בריאה בדרך הלב. קבוצת "מזון למשפחה בדרך הלב" בפייסבוק.