אנחנו נפגשות כמה דקות לפני שמתחילה ההרצאה על מסע אמצע החיים בלילה הלבן של תל-אביב. היא בעמדת היינות – מוכנה עם הבקבוקים המובחרים מהבציר של השנים האחרונות ורק בסוף הערב, כאשר תעלה אחרי לדבר בפני המוזמנות, אבין עד כמה הסיפור שלה מתאים כמו פקק שעם לבקבוק יין לתובנות שלי ממסע אמצע החיים. ואפילו מתחקה אחר סיפור חייו הבדוי של דרור, איש היין מהספר שלי, "כותבת ומוחקת אהבה", שעוזב קריירת הייטק באמצע החיים, כדי להתמסר לחלום הענבים. אבל אצל לינה סלוצקין, הבעלים והייננית הראשית של יקב קדמא בשפלת יהודה, הכל אמיתי ושום דבר לא בדוי.
השתזפה בחממת ההייטק המגוננת
היא בת 51, אישה יפה עם שיער אסוף ועיניים נוצצות, שמעידה על עצמה שהיו שנים בהן איבדו את הברק. ואז יצאה לחפש אחריו ונטשה, בגיל 45, משרה מופלאה והטבות מפליגות בצדה, בחברת אינטל המפנקת.
"המפץ הגדול שלי הגיע בתחילת 2010. הייתי אז אחרי 20 שנות עבודה רצופות באינטל, בת 45, בול לפי הספר", היא מספרת לי כשאנחנו נשארות קצת לפטפט עם הנשים האחרונות שממאנות ללכת הביתה ומבקשות לטעום עוד קצת מהיינות שלה, המיוצרים בשיטה קדומה, כפי שהיה נהוג כאן בגתות העתיקות של ארץ ישראל. חלקן רוכשות בקבוקים הביתה ומבטיחות לבוא גם לסיור ביקב, שם היינות מתיישנים בתוך כדי חרס מחודדי בסיס, המעניקים לנוזל הסופי גם את טעמם הייחודי. עד לפני חמש שנים, ללינה לא היה שמץ של מושג (ירוק או אדום) בתהליכי ייצור היין. היא למדה מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית, עבדה עשר שנים כמהנדסת תוכנה במפעל של אינטל בירושלים ולאחר מכן עוד עשור במרכז הפיתוח של החברה ומדי יום השתזפה תחת הניאונים של הקיוביקלס בחממת ההייטק המגוננת.
"מתוך 20 שנה שעבדתי באינטל, 15 שנה הייתי מנהלת וניהלתי פרויקטים, שכללו עבודה עם חו"ל וגם הרבה נסיעות בתפקיד".
אז זו ההיעדרות מהבית בהייטק ששברה אותך?
"לא. בכלל לא. זה נכון שהנסיעות היו מעיקות, אבל זה לא מה ששבר אותי. מה ששבר אותי בסופו של דבר זו תחושת המיצוי. הרגשתי שמה שפעם היה התשוקה הכי גדולה שלי, כבר לא מעניין אותי יותר. לא מרגש. לא יוצר עניין. הייתי שחוקה. בלי שום דבר שמתחדש. האתגר שאפיין את העבודה שלי כל השנים בהייטק, הלך ונעלם. מה שהתחיל עם הרבה מאוד שנים בהן הרגשתי שאני עושה פרויקטים מעניינים שלא עשיתי קודם, הפך להיות בשלב מסוים משהו שחוזר על עצמו והאתגר פג. פתאום, במקום חידוש, הייתה חזרתיות. עשיתי עוד פרויקט כמו הקודם ואז עוד אחד והרגשתי שאני כבויה מבפנים. אז נכון, במקום עשרים אנשים, ניהלתי עכשיו עשרים וחמישה, אבל לא הייתה פריצת דרך מבחינה רגשית או מקצועית".
"אז מה אם אינטל זה בטוח"
אז לינה פרשה כנפיים מרעדות ועזבה את כלוב הזהב ולא הקשיבה לקולות המפחידים שצפו בתוך המוח ושאלו אותה מה לעזאזל היא עושה. היא רק ידעה שהיא חייבת שינוי ועכשיו ומהר והרגע – אחרת היא לא מסוגלת להמשיך. וזה באמת מה שקורה לרבים מאיתנו בשלב הזה של אמצע החיים, בו אנחנו מרגישים שהרפתקאות אולי יסכנו אותנו, אבל הברור מאליו עשוי להרוג אותנו.
"המורדת הקטנה שבי פתאום התעוררה ואמרה לי 'אז מה אם אינטל זה בטוח? ביטחון זה לא הדבר הכי חשוב'. חוץ מזה שבאמת הייתה לי תמיכה גדולה מבן הזוג שלי, שעמד מאחוריי כל הזמן ודחף אותי, למרות החשש, כן לעשות את השינוי".
פחדת מאוד?
"בטח. כשעזבתי זה היה מאוד מפחיד. הכי מפחיד. אבל זה תהליך ולאט לאט נרגעתי. בהתחלה, כשהבנתי שלא תהיה לי יותר משכורת בטוחה, הדבר הראשון שעשיתי היה להפסיק להוציא על עצמי כסף. באופן מיידי צמצמתי בהוצאות של עצמי בצורה דרסטית כי חשבתי שאני לא אצליח להרוויח יותר כסף ושהמשפחה תיפגע מזה, כי לאורך השנים, המשכורת שלי הייתה חלק גדול מהתקציב המשפחתי. היום אי אפשר בלי שתי משכורות ואצלנו זה היה קשה במיוחד, כי התרגלנו לחיות משתי משכורות הייטק וזה הבטיח לנו רווחה, אז לכן מיד עם העזיבה, נכנסתי למין מגננה כלכלית וסגרתי את הארנק. פחדתי שאם אבזבז כסף על עצמי, לא יהיה ממה לחיות".
ומה אמר בן הזוג? הוא בטח שמח שהרצון לשינוי מתחולל בזירה של העבודה ולא בזירה של הזוגיות...
"אני לא יודעת אם הוא חשב על זה. מעניין באמת לשאול אותו. אני חושבת שהוא הבין אותי, כי גם הוא עובד הרבה שנים בארגון גדול ודומה והייתה לו אפשרות להרגיש מה עובר עלי. מהרגע שהעליתי את הרעיון שאקים יקב ואגשים את החלום שלי לעשות יין, הוא היה מאחוריי. הוא והמורה שלי לעשיית יין, ניר שחם, היו אלה שהאמינו בי עוד לפני שאני האמנתי בעצמי. אני מאוד מאוד פחדתי בהתחלה. זה מפחיד להקים משהו מאפס, אבל זה עוד יותר מפחיד להישאר במקום ולהרגיש שהחיים שלך אוזלים. אני עד עכשיו עוד מפחדת, שלא תחשבי שזה עבר לי, בעיקר כשמסביב כל מי ששומע את הסיפור אומר לי 'יו, איזו אישה אמיצה. איך היה לך אומץ לעזוב ככה ולוותר על משכורת של הייטק'? אז נכון, אני מתה מפחד, אבל הפחד גם גרם לי לעשות את הדברים בצורה יותר מחושבת. זה הכל. הפחד הוא לא רק דבר שלילי. אני אומרת תמיד לילדים שלי: 'כולם מפחדים. השאלה היא מה עושים עם הפחד. אני מאוד פחדתי, אבל התמודדתי. שכנעתי את עצמי שאני מתכננת מאוד בקפידה ושהכל יהיה בסדר, כי יש לי רעיון מיוחד, להקים לחיים את שיטות העבודה הקדומות בעשיית יין ושאני אעשה משהו שונה".
מה פתאום יקב?
"הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר בחיים שלי להעביר עוד יום אחד בתוך קובייה עם ניאון. לא הייתי מסוגלת יותר לשבת כל היום מול המחשב. אחרי שעזבתי את ההייטק, לקח לי שלוש שנים עד שהדלקת של הכתף ביד של העכבר נרגעה. היום יש לך דלקות במקום אחר – ברגליים. כי אני כל הזמן הולכת על הרגליים בשטח, בשמש, בגשם, בכרם, ביקב, בין החביות, הרגליים שלי לא עומדות בזה. זה מרחקים של קילומטרים בכל יום, אבל אני לא מתחרטת, כי להישאר בהייטק היה הרבה יותר מסוכן מבחינתי. זה דיכא אותי מאוד והרגשתי לאורך תקופה שאני כבר לא קמה עם חיוך בבוקר, שאין לי שמחת חיים.
"יש המון אנשים שממשיכים לעשות את אותו דבר כל יום מתוך אינרציה. אז הם פחות מחייכים, אז מה? הם בסדר והם מחפשים את השמחה שלהם במקום אחר והעבודה הופכת להיות משהו חסר תשוקה. אני לא יכולתי לעמוד בזה וההוכחה היא שאני לא מתגעגעת. חשבתי שאתגעגע, שהאתגר המחשבתי יחסר לי, אבל גיליתי שיש גם בעבודה החקלאית אתגרים אחרים, שהם לא מחשבתיים, אבל הם מאוד מאוד חזקים. באיזה שהוא שלב אמרתי לבעלי 'אני מרגישה שחזרתי לחיות. אני מרגישה שאני חיה שוב'. זה היה אחרי הבציר הראשון. עברתי כבר חמישה כאלה ואני עדיין מתרגשת, בכל סוף קיץ מחדש".
