"כשהגעתי לבית הספר בכפר קרע בפעם הראשונה הייתי היהודייה היחידה בכיתה שלי. היה לי קשה בהתחלה, כי רק אני דיברתי עברית וגם כולם שיחקו עם כולם חוץ ממני ולא היה לי עם מי לשחק. זה היה קצת מעליב. לאט לאט למדתי ערבית, גם מהמורות, אבל גם מכמה ילדות חדשות שהכרתי. בסוף השנה כבר הכרתי את כולם".
המשפחה שלי
----------------
אני: אליה אלדר, בת 8, סיימה כיתה ג'. אמא: לירון אלדר (41), מדריכת רכיבה טיפולית על סוסים ועוסקת בציור ופיסול. אבא: דוד חנופה (51), מצלם את החדשות בערוץ 1. אבא גם מדבר ערבית כמוני, כי ההורים שלו מאלג'יר, אז אני יכולה לדבר איתו וגם עם סבא וסבתא. אחים ואחיות: תמר, בת 13 ויש לי עוד 4 אחים גדולים, שהם כבר מבוגרים ולא גרים איתנו, מנישואים קודמים של אבא: מור, אוראל, שירה וענבל. משמעות השם שלי: אמא בחרה לי את השם. אני חושבת שהיא אמרה לי פעם שזה אלוהים. ארוחה משפחתית: רוב הפעמים בשישי בערב או בשבת בערב. המטלות שלי בבית: להוציא מהמדיח וגם לקחת את הכלבה בל לטיול. הילדוּת של אמא ואבא: אמא גדלה בירושלים וגם אבא. כשהייתי קטנה, בערך בת שנתיים, גרתי בירושלים ואז עברנו לפרדס חנה.הבית שלי
-----------
הישוב: פרדס חנה. אני אוהבת שזה ישוב קטן כזה ואפשר ללכת ברגל לכל מיני מקומות. כמו קיבוץ. אני אוהבת לגור בפרדס חנה, למרות שחלק מהחברות שלי מהכיתה גרות בכפר קרע וחלק בישוב קציר ואף אחת לא בפרדס חנה, אבל יש לי חברות גם כאן. שתיים הכרתי בקייטנה והשתיים האלה הכירו לי עוד חברות. וגם יש לי חברות מהצופים. הבית: דירת גן. הבית שלי די קטן, עם גינה גדולה, שיש בה נדנדה גדולה ודשא גדול וגם בית עץ שאבא בנה לי בחצר. החדר: יש לי חדר לבד.סרטון של בית הספר "גשר על הואדי"
בית הספר שלי
------------------
בית ספר גשר על הוואדי הוא בית ספר דו לשוני. אנחנו לומדים יהודים וערבים ביחד. בהתחלה היה קצת קשה כי הייתי היהודיה היחידה בכיתה, אבל במשך השנה כבר הכרתי את כולם והיום כבר יש שתי כיתות בשכבה שלי – שיש בהן חצי יהודים וחצי ערבים. אני שמחה שאני לומדת בבית ספר דו לשוני, כי גם אני לומדת עוד שתי שפות וגם כיף לי. בבית ספר אחר אני לא אלמד עוד שפה ולא אכיר חברים חדשים, ששונים ממני ולא אלמד על חגים אחרים ומנהגים אחרים. מה מיוחד בביה"ס שלי? שאנחנו לומדים יהודים וערבים ביחד ואנחנו לא לומדים בימי שישי ויש לנו יותר חופשים, כי אנחנו בחופשים גם בחגים המוסלמים וגם בחגים היהודים. זה נחמד כי יש יותר חופש. יש לנו שתי מחנכות – אחת יהודיה ואחת ערביה – כשהן מלמדות ביחד אז זה בשתי השפות. תוך כדי השיעור מדברים בשתי השפות. זה קצת קשה, כי יש מלא אותיות בערבית שצריך ללמוד ומילים חדשות. איפה יש בתי ספר דו לשוניים? יש בירושלים ובחיפה ואחד בגליל. הייתי רוצה שיהיו יותר בתי ספר כאלה, כי חשוב שעוד ילדים יהנו מהם ויכירו חברים חדשים. למשל, יש ילדים שאומרים לי שהם מפחדים מערבים ושהם לא טובים ואני חושבת שאם הם יכירו אותם הם ידעו שהם טעו וגם הם ילמדו עוד שפה. זה טוב גם לערבים, כי הם לפעמים אומרים דברים לא יפים על יהודים והם בכלל לא מכירים אותם והם לא יודעים. הם פשוט מפחדים. אם הם לא יכירו אותם, איך הם ידעו אם זה נכון או לא? החגים בבית הספר: בבית הספר הדו לשוני אנחנו לומדים על החגים של מוסלמים וגם של יהודים. למשל, למדנו על הרמדאן, שזה חודש שמוסלמים צמים כדי לבקש סליחות או משהו כזה. למדנו גם על חג הקורבן ועיד אל פיטר, שאוכלים בו דברים מתוקים. בכל חג מספרים לנו סיפורים על החג ואנחנו מציירים ציורים שקשורים לזה או משחקים משחקים. גם הערבים בכיתה חוגגים איתנו את פסח ואת חנוכה ובסוכות בונים לנו סוכה בבית הספר.המקצוע שאני הכי אוהבת: ספורט, כי כיף לי לרוץ ולעשות משחקים בריצה ודרמה, כי אני אוהבת לעשות הצגות ולהמציא כל מיני נושאים להצגות ולהתחפש. ואני אוהבת גם את שיעור שפה, כי אני אוהבת לכתוב סיפורים וגם כתבנו בסוף השנה ספר משלים וזה היה כיף.
המורה האהובה עלי: ג'ניפר, המורה לספורט, כי אם נגיד אני אומרת לה שאני לא מרגישה טוב, היא תמיד תמצא דרך לעודד אותי ולגרום לי להשתתף בשיעור. המנהל של בית הספר: חסן המנהל הוא מנהל שלא מעניש בכלל. הוא ממש נחמד. אם אני צריכה משהו, אני יכולה לבקש ממנו והוא גם כל פעם נותן לנו סוכריות. אם אומרים לילדים ללכת למנהל כי הם עשו משהו לא טוב, אז חסן בכלל לא עושה להם כלום. רק המורות מענישות. חסן תמיד נחמד. מה הכי חשוב שיהיה במורים? שהם יותר יהיו ילדים, שיותר יקשיבו לנו ושנרגיש שאנחנו יכולים לשתף אותם בהכל. איך יהיה לי יותר כיף ללמוד? שיהיו לפעמים כמה שיעורים שילדים בוחרים מה לעשות בהם. נגיד, משחקים באנגלית או בחשבון. דברים שזה כיף, אבל גם לומדים מהם. שיעורי בית: בחשבון אבא עוזר לי או סבתא. בשאר המקצועות אני בדרך כלל מכינה לבד.הזמן הפרטי שלי
-------------------
אחר הצהרים: ביום שאין לי חוג, אני רוב הפעמים צופה בטלוויזיה או מכינה שיעורים או נפגשת עם חברות. הכרתי בערך 4 חברות חדשות מפרדס חנה, שאני יכולה ללכת אליהן ברגל ואנחנו נפגשות הרבה. לפעמים אני הולכת לחברות מקציר מיד אחרי בית הספר, בהסעה.
הכי אוהבת לעשות בעולם: להיפגש עם חברות וגם ללכת למשפחה. כשאני עצבנית או עצובה: יש לי בית עץ בחצר שאבא בנה ואני הולכת לשם להירגע. זה עוזר לי כי זה מקום קטן ולבד כזה ויש שם גם מלא ספרים. מאכל אהוב: פיצה. טלוויזיה: אני צופה הרבה. הכי אוהבת לראות גאליס. מחשב: אני לא המון על המחשב. כשכן, אני באתר מיק-מק או שאני רואה תוכניות במחשב שאין בטלוויזיה. הכי אוהבת לעשות עם אמא: ללכת לאכול גלידה, כי אני אוהבת לאכול גלידה ואני אוהבת להיות עם אמא. הכי אוהבת לעשות עם אבא: ללכת לים או ללכת לסופר, כי הוא קונה לי המון דברים. הכי אוהבת לעשות עם האחים שלי: עם אחותי תמר אני אוהבת לצייר או לשחק או לראות טלוויזיה. אנחנו די חברות טובות, אבל יש פעמים שאני מציקה לה בכוונה ואז היא כועסת עלי. האחים הגדולים, שלא גרים בבית שלנו – אני אוהבת ללכת איתם לכל מיני מקומות. למשל, לפני כמה חודשים הלכתי עם מור לפסטיגל ולפני זה הלכנו לתל אביב והיה כיף. הורים צריכים להיות יותר חברים או יותר מחנכים? יותר חברים של הילדים שלהם, כי זה יותר כיף. עדיף גם וגם. החבר/ה הכי טובים: יש לי שתיים: יסמין ואייר, כי איתן אני יכולה הכי לספר להן את כל הסודות שלי וכיף לי איתן ואני סומכת עליהן שהן לא ילכו ויספרו. שתיהן מהכיתה שלי וגרות בקציר. החלום שלי: שההורים יסכימו לי את כל מה שאני מבקשת. כשאהיה גדולה: אני רוצה שיהיה לי סוס פוני ולגור בחו"ל, אולי בארצות הברית ולהיות או זמרת או רקנית או מדריכת רכיבה על סוסים (כמו אמא) או צלמת בטלוויזיה (כמו אבא). אה, או שחקנית. מתי כועסים עלי? כשאמא ואבא אומרים לי שהם לא מסכימים לי משהו ואני עושה דווקא, להיפך. למשל, כשהם לא מסכימים לי לראות טלוויזיה כי הם אומרים שאני רואה יותר מדי. אני חושבת שזה קצת נכון... הרגע הכי כיפי שהיה לי: כשהלכתי לפסטיגל עם אחותי הגדולה מור, כי אחותי תמר תמיד תמיד עושה עם מור את הימים הכיפיים ואני לא. חיות: יש לי חתולה שקוראים לה מאפין, כלבה שקוראים לה בל וציפורים שיש לאבא. חוגים: חוג הורָה. זה כמו ריקודי עם. אני אוהבת את זה מאוד, כי אני נורא אוהבת לרקוד. לגדול או להישאר ילד לנצח? להיות באמצע, כי גם כיף להיות ילד וגם כיף להיות מבוגר. ההמלצה שלי לספר: הספר "ליאם הולך בעקבות הלב" של גאליס. אני אוהבת אותו כי זה קצת כמו החיים האמיתיים. מסופר שם על מישהו שאמא שלו מתה ואבא שלו לא יודע איפה הוא ולוקחים אותו למשפחת אומנה והוא מגיע לכיתה חדשה ולמקומות חדשים ולבית חדש ויש לו המון סיפורים והרפתקאות. טקס שינה: יש פעמים שאמא ואבא משכיבים אותי ומקריאים לי סיפור. לפעמים אני הולכת לישון לבד ולפעמים אני קוראת קצת לפני שאני נרדמת.* * *
מכירים ילד/ה שחייב/ת להיות בין 100 הישראלים הקטנים?
ילדים בגילאי 6-8, שחיים במקום מעניין, שאורח חייהם ייחודי או שיש להם סיפור מעניין? ספרו לנו עליהם.שלחו אלינו במייל את פרטי הילד/ה (הסיפור, המקום, כתובת מייל וטלפון) ונשמח להכירם ולבדוק אם אפשר לפרסם את סיפורם.
