"היה הייתה נערה צעירה ואומללה. אמא שלה מתה ואביה התחתן עם אלמנה ולה שתי בנות. אמה החורגת לא אהבה אותה בכלל. כל מחשבותיה ואהבתה היו נתונות לבנות שלה..." ("סינדרלה", האחים גרים).

האם אני במקום הנכון?

עכשיו, בואו נעשה תרגיל קטן - מה עולה לכם בראש כשאומרים "אם חורגת"? רעה, מתנקמת, משתלטת? שונאת את הילדים של בעלה? אוהבת רק את שלה? סכסכנית?


כ-200 שנה אחרי שנכתב משפט הפתיחה הזה הוא עדיין מאמלל את חיינו, ה"אמהות החורגות" ומוכיח בכל פעם מחדש כמה קשה לפרק דעה קדומה. לא רק את זו שלכם, אלא גם את של כל מי שנכנסת לנעלי התפקיד הזה. לפני שהן מבססות את הדימוי ההורי שלהן, הן עסוקות בלנפץ את זה המיתולוגי שנמדד ב'רחל בתך הקטנה' על כל צעד שהן עושות. בדרכי המקצועית והאישית, מעולם לא פגשתי מישהי שאינה נרתעת מהכינוי הזה. ה'אחים גרים' לא עשו חסד עם דמותה החד ממדית של אמה של 'סינדרלה' ולנו לא נותר אלא לשנוא אותה על הרוע, חוסר החמלה וההשפלה האינסופית.


להיכנס ל'משפחה משולבת' (משפחה בה לפחות לאחד מבני הזוג יש ילדים ממערכת קודמת), משמע להיכנס לגוב אריות של וועדת ביקורת; להיות כל הזמן "בהשוואה ל..."; לנוע בין "המוקצה" ל"מובן מאליו"; לנסות להדביק פערים במסורת המשפחתית של המשפחה הקיימת אליה מצטרפים; להרגיש לא פעם מיעוט; לנסות למצוא חן הרבה פעמים מבלי להיות מוערכת; להרגיש לא שייכת; לעמול למצוא את המקום שלי ואת המנדט שלי, כי כל בלבול ו/או טעות מזרימים מתח גבוה למערכת.


וכן, לא פעם את מוצאת את עצמך מסתובבת סביב השאלה "האם אני במקום הנכון או לא". במקרה שאנחנו מביאים גם ילדים שלנו, קיים הרצון ליצור מיזוג, לצד הגילוי המרעיש, אל מול העובדה שלילדים שלנו יש הסתייגויות משלהם לבחירות שלנו. אלה מייצרים אצלנו קוקטייל רגשות מר, המורכב מחמלה, רגשות אשם וכעס, כי 'למה הם לא מבינים שגם לך מגיעים חיים?'. אם בתחילתו של קשר זוגי יש שני אנשים שצריכים למצוא הרמוניה בין שני קצבים שונים, בתחילתו של קשר משפחתי מהסוג הזה, ההרמוניה מורכבת מהרבה קצבים. אבל זה לא רע לתפארת. ממש לא. ההפך, לא הייתי מוותרת על כלום.

שניים שלא בחרו לחיות יחד, אבל צריכים ללמוד לעשות את זה (צילום: יעל לב רם)
שניים שלא בחרו לחיות יחד, אבל צריכים ללמוד לעשות את זה (צילום: יעל לב רם)

אין רגשות "חורגים"

השבוע עולה לאקרנים סרטו של אורי בר און "עשרה אחוז ילדה שלי", סרט ישראלי ראשון שעוסק בסוגיית היחסים בין "חורגים". הסרט מספר סיפור אנושי ונוגע ללב, על קשר שאינו חף ממהמורות, בין פראני בת השבע (יהלי פרידמן במשחק מחונן) ובן זוגה של אמה (אודי פרסי). שניים שלא בחרו לחיות יחד, אבל צריכים ללמוד לעשות את זה. עצם העובדה שההשראה לסרט באה מהסטטוס האישי של בר און היא אמיצה. הוא נבחן כל הזמן תחת עיניה הפקוחות לרווחה של פראני וכדי למקד את הפוקוס עוד יותר על שני הגיבורים, האם עצמה אינה נראית על המסך, אבל קולה נשמע. הסרט הזה חשוב, כי הוא מציף את מורכבותו של הקשר המיוחד הזה ואת העובדה שכמו שההתחלה במערכת כזו היא קשה, הפרידה כואבת הרבה יותר.


הסרט חושף את שלל התפקידים והדמויות המשניות שזולגות אל תוך הקשר, שכן לפראני יש אמא שעובדת הרבה ו"מסנג'רת" את בן זוגה לשירותי בייביסיטר. יש לה גם אבא עשיר מאוד ודי חלקלק, שמציב רף מאוד גבוה לחבר החדש ומנסה באלגנטיות להוציא אותו מהתמונה וחבר קרוב, שלא מבין בשביל מה הוא צריך, לעזאזל, את "התיק" הזה עליו.


אז זהו, שכמו בסרט, גם בחיים אין לנו ממש תשובה. האהבה מפתיעה. ואם לומר את האמת, הרגע בו התאהבתי בבן זוגי היה אותו הרגע בו ראיתי אותו עם בתו. כל כך הרבה רוך, אכפתיות, חום ואהבה נטפו ממנו, שמיד ידעתי שכישורי אבהות כאלה אסור להפסיד. ומאז אני שם. שמונה עשרה שנים של אתגרים מחשלים, של רגשות סוערים וניסיונות בלתי פוסקים להציל את הדימוי של ה"אם החורגת" שבי מעצמי.


אם רק מישהו היה נותן לי את הלגיטימציה לכעוס, לא לאהוב, להישבר, לשנוא, מבלי שארגיש רעה. אם רק מישהו היה אומר לי אז שבסיפורים האמיתיים אין טובים ורעים, אין רגשות "חורגים", אלא רגשות אותנטיים אנושיים ושנכון, זה קשה, אבל לגמרי מתגמל. היום אני יכולה להגיד בפה מלא שהילדים שלי לימדו אותי על מעמקי הרגשות שלי, אבל בתו של בעלי לימדה אותי על העוצמות שבי. את עיסוקי המקצועי כיום אני חייבת לה.