הדבר הכי מוזר זה זמן. הזמן הזה שפתאום אחרי שכל כך הרבה שנים בכית שאין לך אותו, אתה מוצף בו והוא כמו מים שזורמים וזורמים ואין לך כלי לאסוף אותם. כל כך הרבה זמן. פנוי. פתאום בבת אחת אף אחד לא מתקשר. אף אחד לא מחפש אותי. הטלפון שותק. אני? שהייתי עסוק 10 שעות ביום? ראש צוות עם אנשים שכפופים לי ושהתרוצצו בכל הארץ והעבירו עדכונים ולקוחות שנתנו בראש עם תלונות ובקשות...
פתאום בתוך השקט הזה, החפירות של הלקוחות שהיו הסיוט שלי בימים שעבדתי - אני מתגעגע אפילו לזה. ובמקום זה מה? כבר ארבע שנים כמעט הולך, עוזר לאישתי בחנות, מסתובב לה בין הרגליים, משגע את הילדים שלי "בואו לצהריים", "מתי תיקח את האוטו למוסך", "אולי ניסע לכנרת". והילדים, "אבא שלי, בחייך, יש לנו עבודה, אנחנו בצבא, לימודים, אין זמן", ואני זה כל מה שיש לי – זמן. מסטיק של זמן.
צריך לשרוף עוד איזה כמה שעות
אז לומדים למלא את הזמן הזה בכל מיני דברים שפעם הייתי דוחף בין העבודה לבין פגישות עם ראשי צוותים ועם לקוחות. התחלתי ללכת, ואז לרוץ, שלוש פעמים בשבוע, וכשאני יוצא לקניות בסופר אני בודק את כל המחירים של כל המוצרים – אני יודע בדיוק כמה עולה חלב ולחם וקוטג' ואקונומיקה ואבקת כביסה, לא רק בסופר ליד הבית, אלא מה ההפרשים בין רמי לוי ומגה וחצי חינם. דברים שפעם לא הייתי מסתכל עליהם בכלל כי למי היה זמן – היום אני תותח. ועושה קניות לילדים ומביא לבנות שלי את הקניות הביתה - אחת גרה עם שותפים בדירה שכורה, אז עושה להם תיקונים קטנים, כל הזמן מה שצריך, והולך לעזור לאשתי בחנות ועושה לה את כל החשבונות ולא בשעות של הלילה אחרי שאני חוזר מת מהעבודה ורואה שזה התאריך שצריך להכין את הסיכום, אלא בשעות היום, כי אני צריך לשרוף עוד איזה כמה שעות.
מזל שבאיזשהו שלב הבת הגדולה שלי, שהתחתנה, הביאה די מהר ילד, אז מצאתי עוד מה לעשות, ואני אצלה כמה פעמים בשבוע, היא גרה קרוב ואני עוזר לה כמה שהיא רוצה כשבעלה עובד עד מאוחר. לוקח את הילד לטיול בעגלה בזמן שהיא הולכת לישון או להליכה, ואם צריך, אני גם בא לחכות לאיש מקצוע או לוקח לה את האוטו למוסך, כי הרי יש לי זמן. ואת המילה הזו הוא מדגיש כמו שיורקים קליפות של גרעינים על הטריבונה במגרש כדורגל.
הרגיש לפתע הכי זקן שבעולם
כולנו כמהים לו, לזמן הזה, והנה מי שיש לו אותו בשפע, לא יודע מה לעשות בו. וג', שיש לו כמעט עשור עד גיל הפנסיה הרשמי, ממשיך לתאר איך הוא כן מחפש עבודה, אבל לא מוצא, לא בתחום שלו, לא בגיל שלו והוא יודע שבסוף יצטרף לעסק של חבר בתחום השיפוצים, אבל דוחה את הקץ, כי הם עדיין מסתדרים כלכלית עם ההכנסה החודשית הצנועה שסידר לעצמו בהסדר הפרישה המוקדמת, והחנות עובדת ברוך השם, אבל הוא יצטרך מקצוע. עשייה. לקום בבוקר. וזה לא שהוא מתבטל. יום בשבוע, בזמן שהבת שלו לומדת, הוא נמצא עם הנכד הטרי מהבוקר עד שהיא חוזרת. היא לא מבינה מאיפה נפל עליה הסידור הזה – אבא שכל החיים היה עסוק ולא נמצא בכלל בבית ואי אפשר לדבר איתו בכלל – פתאום הוא כאן ומאכיל ומטייל ומשחק. רק להחליף חיתולים – זה לא. אני לא החלפתי לילדים שלי ואני לא מחליף לנכד. ואם צריך, אז אני מזעיק את אשתי, או שהקטנה קופצת. הם יודעים שזה עליהם.
לג' יש עיניים טובות שמעוטרות במניפת קמטים וראש לבן והוא אומר שהחידוש הזה הוא של השנים האחרונות, אבל לא נראה לו שזה שייך למצב התעסוקתי. זה לא בגלל הפיטורים, הוא אומר. זה באמת רק הגיל שהלבין אותו. למרות שאין ספק שכאשר אמרו לו במקום העבודה בו עבד מאז שהילדים נולדו (ובעשר השנים האחרונות כמנהל צוות), שהוא יקר מדי, כי הרווחים ירדו ושרוצים לקצץ את השכר שלו באופן משמעותי או להביא מישהו צעיר יותר – בפחות כסף – הוא הרגיש לפתע הכי זקן שבעולם ואז גם הבחין שבאמת הוא מזדקן. הקמטים, השיער המכסיף, השרירים שצונחים כלפי מטה ומושכים איתם את החיוך – דברים שאנחנו שמים אליהם לב רק כאשר אנחנו מסתכלים מחוץ לעצמנו, שהרי רק על אחרים אנחנו רואים כמה הזדקנו.
כבר אין דבר כזה קריירה אחת לכל החיים
את כל זה הוא מספר כשאשתו יושבת לצדו ומלטפת את כף ידו הרחבה. הם ישבו בשורה הראשונה בבגדי ספורט ונשארו אחרונים בהרצאה שהעברתי לפני מספר חודשים. עבור אשתו, זוהי עצירה חשובה במרוץ החיים. היא עצמאית בחנות כלי הבית שלה ותודה לאל אף אחד לא יכול לפטר אותה והוא עכשיו צריך להמציא את עצמו מחדש. ואין לו מושג איך עושים את זה בגילו – ממציאים את עצמו מחדש.
אז אנחנו מדברים, שלושתנו, בתוך אולם גדול וריק כבר מקהל, על ההזדמנות הפתאומית שנוחתת עלינו בדרך כלל בלי שנתכנן ועל כך שפעמים רבות המשבר הוא בעצם סוג של הזדמנות שמכריחה אותנו להתעמת עם הדברים ולבחור – בדיוק כמו בשיר של רוברט פרוסט – בדרך שפחות הולכים בה. אלא שכיום, לצערנו, שלא כמו בעבר ושלא כמו בדור של ההורים שלנו, הדבר הזה שנקרא "אייג'יזם" – פיטורים על רקע גיל במקומות העבודה – הוא דווקא דבר שקורה ליותר ויותר אנשים, שאמורים להבין שאין דבר כזה קריירה אחת לכל החיים. ושכן, אנחנו צריכים ללמוד להמציא את עצמנו מחדש – לפעמים פשוט מפני שאנחנו נמצאים במקום שכבר לא מתאים למידות שלנו, ולפעמים פשוט מפני שהחיים מכריחים אותנו לעשות זאת, בלי להתחשב כלל בעובדה שרובנו, בעצם, די פוחדים משינויים.
במקרה של ג', שנפלט מוקדם מדי ממקום העבודה ואיבד גם את הביטחון הכלכלי של מי שהורגל להיות שכיר כל השנים וגם את הסטטוס שהגדיר אותו כאדם שמפרנס בכבוד את עצמו ואת משפחתו – הקושי הזה הוא כפול ומכופל.
מה יעשה וכיצד ינהג כדי להמציא את עצמו מחדש כפי שהמציאות מחייבת? אני מקווה לדעת ביום מן הימים ולשתף אתכם כאן. מה שבטוח, חתיכת מסע זימנו לו החיים.
ענת לב אדלר , מחברת הרומן רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מרצה על מסע אמצע החיים , מעבירה סדנאות וערבי נשים.
>>> במדור זה מביאה ענת לב אדלר את סיפוריהן של נשים סביב גיל ה-40, אשר חלקו איתה את רגשותיהן והתלבטויותיהן בתקופה זו של אמצע החיים.
