גדלתי עם מודל של אמא לא עובדת. מעולם לא חשבתי שאני מפסידה משהו בזה שגם אני לא עובדת. להיפך. לא הרבה אחרי החתונה נכנסתי להריון ובעלי ואני מאוד שמחנו, כי ידענו שאנחנו רוצים לפחות שלושה ילדים.
היה לי ברור שהדבר שהכי חשוב לי זה להישאר בבית עם הילדים וללוות אותם בכל רגע שבו יצטרכו אותי. הייתי אמא במשרה מלאה וכל הזמן צחקתי על הנשים מסביבי, שראיתי לאורך השנים, איך הן רצות אחרי הקריירה שלהן. כל הזמן ממהרות, לא זוכרות שום דבר, לא שמות לב לכלום. לי תמיד היה זמן לראות גם את מה שהן בעצמן לא ראו על הילדים שלהן. מה קורה בגן. מה קורה בכיתה.
מאה אחוז שלהם
לא הרגשתי שאני מפסידה משהו בזה שאני לא במירוץ. ידעתי שיש כמה אמהות שמקנאות ביעל כך שאני לא עובדת ויכולה לטייל בשכונה בבוקר עם הכלב, בזמן שהן מתרוצצות על העקבים בדרך לאוטו ושוב, אני אומרת לך – בתוך תוכי ריחמתי עליהן. הסתכלתי עליהן מגבוה. אולי זו הייתה הדרך שלי לחזק את עצמי על ההחלטה שלי, כי הרי הייתי במיעוט. רוב האמהות כן עובדות, אבל אני רציתי להאמין שאני עושה את הדבר הנכון.
לפעמים הרגשתי בדידות – כולם יצאו ואני לבד בבית וכל הימים בסופו של דבר הפכו להיות אותו דבר ואין לי משהו שסוחף אותי קדימה, שהוא יותר חשוב ממני. כלומר, היו לי, הילדים שלי והבעל שלי והמשפחה שלי, אבל זהו. שכנעתי את עצמי שאני משקיעה במשפחה שלי וזה הרבה יותר קל מאשר להתמודד ולצאת לעבוד כשאת לא באמת תלויה במשכורת שנייה.
אמנם בעלי עבד קשה כל השנים, אבל ברוך השם התפרנס יפה. יש לו קו חלוקה של מוצרים קפואים והוא עובד הרבה מאוד שעות, בנסיעות. עם הזמן הוא הצליח להעסיק גם עובדי משנה שעבדו תחתיו ותכלס, הוא היה המון שעות בכבישים ואני זאת שהייתי המנהלת של הבית, תמיד מתגאה בזה שהילדים שלי אוכלים טרי מהסיר, שאני שם מיד כשהם מגיעים הביתה ושומעת מהם את כל הסיפורים והחוויות, שאין לי טלפון נייד שאני שקועה בו כל היום עם מיילים והודעות מהעבודה ושאני יכולה באמת להיות נטו מאה אחוז שלהם.
להיות בבית: העבודה הכי אחראית והכי תובענית
כמובן שלא הכנסתי עוזרת הביתה, כי מה אני צריכה עזרה אם אני כל היום בבית וחוצמזה, אני אוהבת כשאני מנקה ומבשלת בעצמי. ככה אמא שלי היתה וככה גם אצלי. ולהחזיק לבד בית עם שלושה ילדים שמתפקד ומבריק כל הזמן, זו עבודה לא פחות קשה מאשר להיות מורה או מנהלת משרד או נהגת אוטובוס. תמיד מרגיז אותי שבטפסים רשמיים כותבים על אישה שנשארת בבית שהיא "לא עובדת". איך אפשר להגיד דבר כזה – זו העבודה הכי אחראית והכי תובענית. אין לי הרבה חברות, כי חברות זה משהו שמתווסף לך מתוך מעגל העבודה, אבל שמעתי כבר נשים אומרות וגם חברות של חברות שלי, שהן לפעמים הולכות לעבודה בשביל לנוח; בשביל שלא יהיו טרודות בדברים של הבית.
לי לא היה לאן ללכת כדי לנוח ורוב השנים הרי באמת אהבתי את המעמד הזה שלי: המלכה של הבית. תמיד יש עוגה. תמיד יש אוכל במקרר. הכביסה מקופלת. הרצפה ראי. אני עושה מה שבא לי. זו הייתה הממלכה שלי עם הילדים והחברים של הילדים וחוגים והאירוח אחר הצהריים – לא הייתה לי שום בעיה לקחת אלי מהגן ילדים של אמהות שהתקשרו להגיד שהן מתעכבות בעבודה. אני הייתי שם. כל הזמן. ולא חשבתי מה יקרה ביום שהממלכה הזו תתרוקן. וכשזה קרה – אז הגיעה הנפילה שלי.
לכולם יש חיים חוץ מאשר לי
בעלי היה זה שאמר לי בפעם הראשונה שאני צריכה להתחיל לחשוב לעשות משהו. כעסתי עליו וטענתי שהוא מנסה לגרום לי לצאת לעבוד כדי להביא כסף. הרי המצב הכלכלי שלנו בסדר גמור ושום משכורת שבעולם לא שווה את הכיף של הילדים שלי עם אמא בבית, אבל בעלי דיבר על משהו אחר לגמרי. רק היום אני מבינה. הוא דיבר עלי. על העולם שלי, שהלך והפך להיות משעמם וחסר חיים. אני לא הרגשתי את זה על עצמי, כי הייתי עסוקה בלדאוג שהכול בבית יתפקד ושהעניינים יתנהלו לפי הקצב שלי – כולם הולכים ואני נשארת בחדרים הריקים, מארגנת, מנקה, מדברת בטלפון עם האחיות שלי, רואה סדרות בטלוויזיה, מבשלת.
הבית היה חשוב לי מאוד וגם עיצבתי אותו לפי הטעם שלי. כולם כל הזמן התלהבו מאיך שהבית שלנו נראה, אבל לאט לאט הילדים הפסיקו להגיע מיד הביתה אחרי בית הספר. זו הלכה לצופים, זה הלך לחבר, ההוא בחוג נגינה ומשם הם היו ממשיכים לעוד פעילויות ואני רק רואה איך אני מנסה למנוע את זה מהם ולגרום להם לחזור מיד הביתה, כי הרי אני כאן מחכה ובישלתי לכם ואני רגילה שאתם מגיעים ואנחנו כל יום אוכלים ביחד ארוחת צהריים. פתאום אני לבד עם הכלבה בבית ומזל שיש אותה בכלל ופתאום נשאר אוכל מאתמול, מי ישמע שאצלי אוכלים אוכל מאתמול, כי זה אכל טוסט במזנון וההוא אצל חבר והביתה הם היו חוזרים רק לקראת הערב ואני כבר עצבנית ומרגישה שלכולם יש חיים חוץ מאשר לי.
אישה צריכה לחשוב גם על עצמה
אז נכון, יש התנדבויות והתעמלות ואמא שלי והאחיות שלי שגרות לא רחוק, אבל בפעם הראשונה בחיי התחלתי להצטער על זה שמעולם לא עבדתי, שאין לי מקום להשתייך אליו בזמן שאני לא צריכה כבר להיות זמינה כל הזמן בבית בשביל הילדים. והאמת היא שזה היה עבורי משבר מאוד מאוד גדול. את מדברת על משבר אמצע החיים ועל אנשים שעושים שינוי – גם אני הייתי צריכה לעשות שינוי, אבל בכיוון ההפוך.
לראשונה בחיי הרגשתי שאני חייבת למצוא לעצמי עבודה. ואת חושבת שזה קל בגילי? אני כבר בת 47 בלי ניסיון בשום דבר. מי יעסיק אותי? לאמהות אחרות אני יכולה להגיד – זה מאוד מאוד טוב לילדים כשאת לא עובדת וזמינה להם כשהם קטנים, אבל היום אני יודעת שצריך לחשוב גם על ההמשך. אישה צריכה לחשוב גם על עצמה ועל ההתפתחות האישית שלה ועל זה שהיא צריכה את העולם שלה.
אז מה עשית בסוף, אני שואלת. היום את הרי עובדת ואפילו מרוצה.
הלכתי ללמוד, היא חושפת את הקלף. התחלתי לימודי עיצוב חלונות ראווה וסטיילינג של הבית. הייתי בין הסטודנטיות הכי מבוגרות והיה משהו כייפי בלימודים עם אנשים צעירים. חוש אסתטי מפותח תמיד היה לי והיום אני עובדת פה ושם. לא קל להתחיל מאפס באמצע החיים ולהתחיל לשווק את עצמך. מעולם לא הייתי צריכה לעשות את זה, אבל אני אוהבת את מה שאני עושה והתחושה הזו שגם אני קמה בבוקר, מתלבשת ויוצאת מהבית, שווה הכל.
ענת לב אדלר , מחברת הרומן רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מרצה על מסע אמצע החיים , מעבירה סדנאות וערבי נשים.
>>> במדור זה מביאה ענת לב אדלר את סיפוריהן של נשים סביב גיל ה-40, אשר חלקו איתה את רגשותיהן והתלבטויותיהן בתקופה זו של אמצע החיים.
