לאחר הפוסט הקודם שלי, הוצפתי בפניות מכל מיני סוגים, גם פניות מרגשות ומחממות לב של אמהות ששיתפו אותי בסיפורים האישיים שלהן, גם פניות עם הצעות סיוע מאנשי מקצוע שונים וגם פניות ביקורת. בעיקר מאנשי הוראה. אני מודה לכל מי שטרח לכתוב לי. ברור לי שכל הדברים נכתבו מהלב ובכוונות טובות ואני שמחה לקרוא גם דעות סותרות לשלי ומקבלת ביקורת באהבה, אבל יש דבר אחד שהפריע לי; משהו ששמעתי גם בעבר וגם בחלק מהפניות. הרבה מגיבים טענו כי אין זה מתפקידנו כהורים להיות המורים של הילדים שלנו.

האם אני צריכה להיות חברה של ילדיי?

אז לטענתכם לא מתפקידנו להיות המורים של ילדינו. ראשית, יש לדעתי באמירה הזו סוג של מסר מטעה. הרי מה אנחנו, ההורים, אם לא המורים של ילדינו? בעבר לא היו בתי ספר והורים היו אחראים בלעדיים על חינוך ועל הכשרה מקצועית. כיום, בתקופה של מערכת חינוך ציבורית, כבר לא מובן על מי נופלת האחריות או כיצד היא מתחלקת. האם ההורים אחראים על החינוך והמורים על למידה או שמערכת החינוך, תרתי משמע, אחראית על שניהם? הרי בית הספר פונה אלינו, משתף אותנו בהתקדמות הילד בישיבות הורים, מארגן לנו פעילויות הורים-ילדים, דורש חתימות על מבחנים ועבודות. בשביל מה כל זה אם לא כדי לערב אותנו בתהליך הלמידה? מדוע אם אני יושבת להכין עם הילד שיעורי בית ומסבירה לו את מה שהוא פספס בבית הספר, אז יש שרואים בכך חציית גבול?

שנית, אני תוהה מה בעצם הביסוס לטענה הזו, שהורים אינם המורים של ילדיהם. אם למשל, היו כותבים לי שהבעיה היא שאני לא מבינה בכל חומר שילדיי לומדים ושכדי ללמד את החומר, אני צריכה ידע בנושא - הייתי אולי מבינה את הטענה. ברור לגמרי שהורה לא צריך להסביר לילדיו כיצד פותרים משוואות אם אין לו מושג מה זה. אבל לא, ההסבר שכתבו לי לאותה טענה הוא אחר: אמא לא יכולה להיות מורה כי זה פוגע במערכת היחסים של ההורים עם ילדם, בשל המתחים האישיים והרגשיים שנוצרים. וכאן, בנקודה הזו, אני הולכת לאיבוד. מה אני אמורה להיות לילדים שלי - חברה? לומר להם אמן על כל בקשה; לא להקשות עליהם בדרישות ולעטוף אותם בצמר גפן? כלומר, לעשות הכל על מנת להימנע ממתחים ורגשות שליליים? וזה מפיהם של אנשי חינוך?

אמא היא קודם כל מורה

אז זהו, הרשו לי לתקן אתכם. כל אמא היא קודם כל מורה. היא מלמדת את הילד שלה ללכת, לדבר, להתנהג. וגם אם היא לא מעוניינת בכך, הילד לומד ממנה על בסיס יומיומי. בל פעם שהוא שואל שאלה, מבקש בקשה או משתף את אמו במה שעבר עליו, הוא לומד מתגובתה ומסיק מסקנות לעתיד. יש בדיחה מפורסמת בנושא. אבא אחד פנה לאריסטו (מגדולי הפילוסופיים היוונים) ושאל: "מתי אני צריך להתחיל לחנך את בני?" ואריסטו שאל אותו: "האם בנך ישן לאורך המיטה או לרוחב?" "לאורך", ענה האב. "אז אחרת את המועד", פסק אריסטו. אנחנו מורים של ילדינו, אם נרצה בתפקיד או לא. חשוב מאוד לא לשכוח ולא להתבלבל בעניין. לא אנחנו משלימים את עבודת בית ספר, אלא להיפך, בית הספר משלים את עבודתנו.

חוץ מזה, יש גם מצבי חוסר ברירה. המורים במערכת הציבורית אולי מרוויחים גרושים, אבל במגזר הפרטי הם משתכרים יפה מאוד. קל לומר, "קח את הילד לבית ספר פרטי", "ממן לו הוראה מתקנת אינטנסיבית", "יש את המומחה הזה והמומחה ההוא". אבל, המשמעות היא הוצאה כלכלית כבדה, שלא כל אחד מסוגל להרשות לעצמו. עבורי, למשל, הבחירה היא בין ללמד בעצמי לבין לבטל לכל הילדים חוגים ולהפנות את התקציב לטובת מורים פרטיים. ואם אנחנו מדברים על פגיעה במערכת היחסים ובמטענים רגשיים, תחשבו מה יעשה להם ביטול החוגים. אני מאמינה שכל ילד זקוק לזמן כדי לעסוק במשהו שמדבר אל לבו. זה לא נכון להקדיש את כל שעות היממה ללימודים.

אנחנו על סף יאוש

מכל הסיבות הללו, אני מתעקשת שילד ילמד בשעות בית הספר. למען מטרה זו אני מוכנה ללכת עד הסוף. לקחתי הרבה סיכונים כשהסכמתי להשתתף בסדרה "שש אמהות" ולחשוף את הסיפור האישי שלי. סיכנתי את עצמי, את משפחתי, את יחסיי עם בית הספר של בני ואני מודה למחנכת שלו, למורים האחרים ולמנהלת בית הספר על ההבנה. הרי לא עשיתי את כל זה כדי לומר "המורה הזה והזה לא בסדר". מה טעם בכך? עשיתי זאת כדי לומר, "היי, שם למעלה, תראו מה קורה אצלנו בבתים. תראו עם מה אנחנו מתמודדים. אנחנו על סף יאוש! כל זה בזמן שאתם מרכיבים ממשלות ומשחקים בתיקים ואף אחד לא רוצה את תיק החינוך".

ולאנשי חינוך הטוענים שאמא לא יכולה להיות מורה, דעו לכם שלשמחתי הרבה אני יכולה להיות מורה לבני ובזכות זאת ובזכות פתיחות הראש של הגורמים בבית הספר הנוכחי, הצלחנו בסופו של דבר למצוא פתרון גם בהיעדר התקציב, אבל זהו רק פתרון זמני. ואולי במקום לפנות אליי, כדאי שתפנו למר בנט, שר החינוך החדש ותסבירו לו שכדאי שישנס מותניו ויפעל מהר בנדון, אחרת מי יודע, אולי עוד הורים יחליטו ללמד את ילדיהם והוא ימצא את עצמו שר בלי תיק.