האג'נדה של הבחירות האחרונות היתה כלכלית-חברתית במובהק, כשהסוגיה המובילה בהן היא סוגיית הדיור. הררי מילים נכתבו בשבועות האחרונים על משבר הדיור ועל הצורך להגדיל את מספרי התחלות הבנייה בארץ באלפי יחידות מדי שנה. רבות דובר גם על יוקר הדיור ועל הקושי של זוג צעיר ישראלי להגיע לקורת גג במחיר סביר, כפי שנהוג במקומות רבים בעולם.

אלא שכאשר מגיעים לעסוק בצד הפתרונות לבעיה מרבים הכל לעסוק בצורך לסבסד את עלות הדירות לרוכשים הזכאים בפריפריה, בהפחתת מיסוי, בקיצוץ ברווחי הקבלנים או בעידוד בנייה של דירות קטנות יותר וכו'.

איש כמעט לא מדבר על הבעיה הקריטית של ענף הבנייה בישראל, בעיה שבמכללות להנדסת בניין מכירים מקרוב – המחסור החמור במהנדסי בנייה בישראל, ויותר חמור מכך - במהנדסות. מהנדסות בתחום זה מהוות ציפור נדירה, העומדת על פחות מ-50% מסך הלומדים במחלקות המוסדות האקדמיים ופחות מ-25% מהעוסקים בתחום בסופו של דבר.

הפיזיוּת של המקצוע מרחיקה נשים, שסבורות בטעות כי מדובר בעבודת צווארון כחול והתרוצצות בתנאי שטח ש"אינם מתאימים לעקבים". תפיסה שגויה זו תורמת לצמצום פוטנציאל הלומדים את המקצוע, המתנהל בפועל, ברובו, בתוך במשרד ממוזג.

שכרן של מהנדסות בניין יכול להתחרות בקלות בשכר המקובל בלא מעט מקצועות הנדסה אחרים. מהנדסת מתחילה בכל פרויקט בנייה בארץ יכולה להשתכר מדי חודש בחודשו שכר של כ-12,000 שקל עד 14,000 שקל. הוותק והבונוסים על הספק יכולים להגדיל את השכר עוד יותר. מהנדסת עם ותק נמוך יחסית יכולה להגיע מהר מאוד לעמדה ניהולית, בה תהיה אחראית על בניין שלם, במסגרת תכניות מאושרות, ולהשתלב במקצוע עם אופק תעסוקה מכובד, שאינו מסתיים בגיל 40 וממשיך עד הפנסיה.

בנוסף, שילוב נשים רבות יותר בתחום הנדסת בניין יכול לתרום לקידום בנייה המותאמת לנשים. כך למשל מן הידועות הוא כי אחת הבעיות הנובעות ממגדלי המגורים היא שככל שעולים בגובה, קשר העין וקשר האוזן עם הילדים המשחקים למטה נעלם. בעצם, מקומה שלישית ומעלה, כבר אי אפשר להשגיח על הילדים בשלט רחוק - מה שמחייב את האימהות להצטרף לילדים למטה, לדאוג מלמעלה או לא לתת לילדים לרדת לשחק - כולן אפשרויות לא טובות. נשים מהנדסות בניין יכולות להעלות את המודעות לבעיות אלה, ולבחון אפשרויות לפתרונן.

ניירות העמדה שמפיק מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנים האחרונות מגלים כי ענף הבנייה סובל בשנים האחרונות ממחסור של 500 מהנדסי בנייה לפחות מדי שנה. וזאת בעוד שארבעת המוסדות להשכלה גבוהה בארץ שעוסקים בכך – ובהם המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון - מכשירים מדי שנה רק כ-250 מהנדסי בנייה ועוד פחות מכך מהנדסות אזרחיות.

טוב יהיה לכולנו – מוסדות ההשכלה הגבוהה, הממשלה וגופי השכלה הגבוהה בארץ – אם יקדישו יותר זמן לעידוד נשים להיכנס במספרים גדולים יותר לענף הבנייה ולהגדיל משמעותית את מספר העוסקים בענף. אפשר אפילו לראות בכך מעין שליחות חברתית, המסייעת להפחית את עלויות הבנייה וההקמה של קורות גג לדור הבא של המדינה.