זה לא הפתיע אותי שהיא נשארה אחרונה אחרי שכולן כבר עזבו ואני ליקטתי את הציוד מהשולחנות העגולים שהיו פזורים בחדר. לאורך כל הערב התכתבו המבטים שלנו.

פנים מתות מעייפות

נקרא לה גלית, אבל זה אינו שמה האמיתי. בת 38, בעלת פני פרא וגוף שופע, נשואה כבר 16 שנה למוטי, מנהל כספים בחברה מסחרית גדולה. אמא לארבעה ילדים. הקטנה בעוד חודשיים בת שנתיים ותיכף נכנסת לפעוטון וגלית מקווה לקבל את החיים שלה בחזרה. את העבודה כמנהלת לשכה עזבה לאחר שהבכור נולד. היום הוא כבר בן 14 והיא עדיין לא עובדת.

היא מקווה שתצליח לחזור, שמישהו בתחום יבחין בה, למרות ההפסקה הארוכה ולמרות שהיא כבר די נהנית מהעבודה הצדדית המדליקה שמצאה לעצמה. הבוס שלה, שגם היה המעסיק הראשון והיחיד שלה, עזב את החברה ולכן מעולם לא מיהרה לחזור לשם והשתמשה בלידות הצפופות כתירוץ להישאר בבית. אבל ככל שהלך ותפח גופה וככל שיותר ויותר ילדים נתלו סביב מותניה, כך הלכה היא ונעלמה מנוף חייה. דהתה אל תוך הרקע.

"לא באמת הרגשתי איך שאני נעלמת מתוך החיים שלי. שאני, גלית, הולכת והופכת להיות הדברים שהייתי צריכה לעשות – הלידות, ההנקות, הילדים, הבישולים, הבית, ההסעות, הסידורים ופשוט נבלעת בתוכם. זה קרה לאט לאט. כמו גנב שעומד ליד החלון וזורק למטה עוד ועוד רהיטים וחפצים מתוך הבית שלך בלי שאת תרגישי, כי את רדומה בחדר השני, אבל ההתעוררות מזה התרחשה די מהר. ביום אחד.

"הקטנה שלי הייתה בת שלושה או ארבעה חודשים – התקופה הכי מתישה מבחינת הגוף והנפש. כל החיים הם פשוט לילה אחד לבן וארוך ואין לך מושג בכלל מתי הוא ייגמר. ובבית יש עוד שלושה ילדים שצריך לדאוג להם. בוקר אחד, שהיה עמוס כמו כל הבקרים האחרים, פשוט הסתכלתי על עצמי ולא זיהיתי את האישה המוזנחת שעמדה מולי, לבושה בשמלת בית עם כתמים.

"חיכיתי שהיא תעבור ושאני האמיתית תופיע, אבל השיער שהיה אסוף בקליפס סגול היה שלי והפנים המתות מעייפות היו שלי והקילוגרמים שהתלבשו עלי גם היו שלי. רק רציתי שכולם ילכו כבר ליום שלהם ואני אשאר עם התינוקת, אאכיל אותה וארדים אותה ואלך לישון קצת, אבל גם הבעל שלי, שבדיוק נדחק ביני ובין המראה כדי לעבור לאמבטיה ואפילו לא שם לב שאני בהלם מעצמי – גם הוא היה שלי. הוא לא ראה אותי. בדיוק כמו שאני כבר לא ראיתי אותו. מה קרה לנו? זה ברור. היינו עייפים מדי ומותשים מההישרדות היומיומית ואני בטוחה שגם הוא לא זיהה את עצמו במראה".

הוא לא מסתכל עלי בכלל

"לא באמת דיברתי איתו על זה באותה תקופה. למי היה כוח לדבר?", ממשיכה גלית לספר לי. "חיינו אחד ליד השנייה ובעיקר טיפלנו בבית ובילדים, כי זה מה שעושים בשנים האלה – עושים משפחה, לא? ואז נרדמים יחד עם הילדים בזמן שמקריאים להם סיפור", היא אומרת בטון חצי מריר ששתינו מכירות. כן, השנים האלה, שבהן את הופכת להיות עיסת עייפות דחוסה, שנדמה לך שלעולם לא תתגבש בחזרה לכדי האדם שהותרת מאחור.

"עצבן אותי", היא ממשיכה. "פתאום עצבן אותי שהוא לא רואה אותי, שהוא לא מסתכל עלי בכלל. נכון, אני שוב אומרת, גם אני לא הסתכלתי עליו, אבל מה זה קשור?". חוסר העניין שהלך והסמיך בינה ובין מוטי, היא מודה, היה הדדי, אבל גלית הרגישה שאותה זה מאיין. גורם לה להיעלם עוד יותר.

"כן, אני צריכה שיסתכלו עלי, שיתפעלו ממני, שיגידו לי שאני נראית טוב, למרות שאני יודעת שנראיתי אז ממש, אבל ממש מפחידה. עייפה כל הזמן, עצבנית, שמנה, לא מטופחת כמו שאני רגילה. נכנסתי לאמבטיה והוא עמד והתגלח והתחלתי לכעוס עליו על זה שהוא לא מבחין בי, שאני כבר לא סקסית בעיניו. מסכן. הוא לא באמת הבין מה אני רוצה. אבל אני ידעתי מה אני רוצה. וגם הגוף שלי ידע מה הוא רוצה. רציתי שמישהו לעזאזל יסתכל עלי".

את הצורך הזה, שמישהו יחזור להבחין בה, מימשה גלית כמה חודשים לאחר מכן, כאשר הפכה להיות מודליסטית עירום עבור משתתפי חוג לציור בחיק הטבע. "פשוט ראיתי את הדבר הזה באינטרנט, שיש חוג ציור בעירום שנערך בטבע ושמחפשים נשים או גברים שיסכימו לדגמן ושלחתי להם מייל. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ, אבל הרגשתי שאני עושה משהו וואו, קיצוני, מסוכן. בעלי לא ידע על זה. עשיתי את זה מאחורי הגב שלו".

לא האמנתי על עצמי

"היום בעלי כבר יודע ואנחנו צוחקים על התקופה הזו", היא אומרת. "אבל אז, הסתרתי ממנו את העובדה שנסעתי כמה פעמים להתפשט בפני עיניים זרות, כדי שמישהו יחזור ויסתכל על הגוף שלי. לא יודעת להסביר את זה. לא את הצורך ולא את האומץ שהיום בכלל יכול להיות שהייתי אומרת שזה טמטום. היה משהו משחרר והזוי ומסוכן בתוך כל הסיטואציה הזו ואני מרגישה שהייתי חייבת את זה לעצמי. לקחתי איתי כמובן את התינוקת ובכמה סיטואציות, אפילו ציירו אותי מניקה. אני לא יודעת אם היום, כשאני קצת יותר נורמלית וקצת יותר ישנה בלילות, זה היה קורה לי שוב. אבל עובדה. גם אני לא האמנתי על עצמי בזמן אמת שזו אני. מצד שני, זו הייתה חוויה שכנראה הייתי צריכה".

"אנחנו מתחתנים כדי שיהיה עד לחיים שלנו", אומרת השחקנית סוזן סרנדון בסרט הרגיש "הנרקוד", בו היא מגלמת אישה שבעלה, ריצ'ארד גיר, הולך לרקוד עם רקדנית חושנית במועדון סלסה. כזו שמצליחה להזרים לו מחדש את הדם לגוף.

אבל מה קורה כאשר העד לחיים שלנו, זה שבזכות המבט שלו אנחנו מרגישים חיים, מה קורה כשהוא עוצם את העיניים ומפסיק "להחיות" אותנו? אנחנו מרגישים ריקים, מתים, מאויינים ומתחילים לחפש את הדרך להחזיר לעצמנו את התחושה שמישהו מבחין בנו. ממש כמו יצירת אמנות או סרט קולנוע, שמתקיימים רק אם מישהו באמת מתבונן או צופה בהם או טקסט שזוכה לחיים רק כאשר הקורא שואב את המילים לתוכו.

גלית מצאה פתרון יצירתי, אפילו שובב, אפשר לומר, אבל הרבה אחרים פשוט נעלמים לתוך החור השחור של אמצע החיים ולא תמיד יודעים להדליק את האור.

ענת לב אדלר , מחברת הרומן רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מרצה על מסע אמצע החיים , מעבירה סדנאות וערבי נשים.כאן תוכלו לקרוא על סיפור אמצע החיים שלי ולמה החלטתי לכתוב את הבלוג הזה .