מה בער לי להגיד שאולי כדאי להיפרד? מהרגע שהפלתי את המילה הזו בינינו, הדברים כבר לא חזרו להיות כמו שהיו. זה כאילו מישהו עבר עם מסמר ועשה פס עמוק ומכוער לאורך הקיר וזהו. הפס הזה שם.
מה הוא אשם שאת כולך בלגן?
כל עוד המחשבות היו שלי פנימה, עם עצמי, בלי לשתף אותו, בלי שהוא ידע עד כמה אני מסתכלת בשנים האחרונות על החיים שלנו ויש לי הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה – זה היה בסדר. יכולנו להמשיך. כמובן, לו לא היה מושג מה אני חושבת בלב והוא חי בתחושה שהכל בסדר.
והכל באמת היה בסדר: עבודה, בית, ילדים, חברים, טיולים, שביל ישראל, ארוחות שישי, אבל זו אני שפתאום הכל הפסיק להספיק לה. זו אני שהרגשתי שאני אחרת פתאום. מתפתחת, משתכללת, צומחת לגובה, מגלה את עצמי מחדש ככל שהילדים גדלים והוא נשאר בפוזיציה שלו, עם ההרגלים הישנים, ההתנהגות הישנה, לא מזיז כלום, לא מחליף כלום. הכל טוב לו. מה טוב לו? הכל סבבה לו! שום דבר לא מפריע, שום דבר לא צריך תיקון. גם לא הפס העמוק הזה שבאמת היה משוך לאורך כל הקיר שלנו בסלון, בגלל שפעם, כשכל המשפחה שלו באה אלינו לשישי, גררנו את שולחן האוכל כדי שאפשר יהיה לפתוח אותו ויהיה מקום, אבל עכשיו רק אני כנראה רואה אותו
והוא - מבחינתו הכל דבש. תני לו רק לחזור הביתה מהעבודה, להוריד נעליים, להרים רגליים ואם בטלוויזיה יש כדורגל, טניס, מטקות שולחן - הוא מאושר. ואני - מים סוערים. מה סוערים? בוערים. רוצה לצאת – הוא עייף. רוצה לרקוד – הוא רואה ספורט. רוצה להחליף את הספה – הוא מאוד קשור לישנה. מסתכלת בו וחושבת, מה בעצם את רוצה מהאיש הזה? טוב לו. טוב לו איפה שהוא נמצא. מה הוא אשם שאת כולך פתאום בלגן?
מה עבר לנו בראש?
אז עשיתי את הטעות ובמקום לשתוק ולחכות שהכל יעבור, אמרתי לו שלא טוב לי איתו, שאולי כדאי שניפרד לכמה חודשים. הוא לא הבין מאיפה זה בא לי. פתאום, ככה, באמצע החיים, כשהכל בסדר? כשהכל באמת בסדר? אף אחד לא חולה, את אף אחד לא פיטרו מהעבודה. את יודעת כמה צרות יש לאנשים? כן, אמרתי. כן, אני יודעת, וכן כן, הכל באמת באמת בסדר, אבל שום דבר לא בסדר. אצלי. כלומר, אצלנו. שום דבר לא בסדר. אנחנו לא מתאימים. לא יודעת מה עבר לנו בראש כשהתחתנו. נכון, יש לנו שלושה ילדים ועסק, אבל אני חושבת שאני לא אוהבת אותך יותר.
וזו הייתה הטעות שלי. מכאן זה התגלגל וכבר לא יכולתי לעצור את זה. או להחזיר את המילים. הוא נעלב. הוא הלך לישון אצל אמא שלו, שכנראה אמרה לו שמהתחלה, עוד לפני 18 שנים, היא בכלל לא סבלה אותי וזהו.
נכון שלא התגרשנו עדיין, אבל לכי תדעי מה יהיה ואיך זה יתגלגל. אם אני מצטערת? ברור שאני מצטערת. הייתי צריכה לשתוק ולא להגיד כלום והכל היה עובר. הייתי מתרגלת. מה אני אמצא יותר טוב ממנו בחוץ? הוא בעל נהדר, הוא אבא טוב, הוא מפרנס בסדר ומתאמץ ועובד קשה. אז נכון, הוא די רדום ושתקן כזה ולפעמים אפילו משעמם אותי נורא ואין לנו נושאים משותפים לשיחה, אבל מי אמר שזה מה שחשוב?
השיחה הזו התקיימה לפני שנה וקצת. ניהלה אותה אישה כבויה ומפוחדת שהייתה בטוחה שהיא המיטה על עצמה אסון. והנה, לפני מספר שבועות הודעה בפייסבוק. "את זוכרת אותי?" ברור שזכרתי.
"אני שמחה שלא השלמתי עם מה שיש. בעצם, גם העמדה העקשנית של בעלי, שבחר להיעלב, עזרה לי להחליט. זהו. לא מסתפקת בבערך. יותר מדי אנשים סביבי היו פתאום חולים או שנמחקו מהחיים ואני הבנתי שאנחנו פה לזמן מאוד מאוד קצר".
אז כן, הם נפרדו לבסוף והם בתהליכי גירושים שלוקחים זמן וזה היה קשה ומסובך לספר לילדים והיא לפעמים מצטערת, אבל אז פתאום נזכרת ומבינה שעשתה את הדבר הנכון וכבר היו לה כמה מפגשים עם גברים אחרים, חלקם גם צעירים ממנה ועדיין לא מצאה את האחד והיא גם לא ממהרת להיכנס לקשר חדש, כל עוד לא התגרשה לגמרי על הנייר.נגמרים לנו התירוצים
אז איך זה באמת, שפתאום, באמצע החיים, אנחנו מקבלים את האומץ להתייצב מול עצמנו ומול העולם ולומר: "לא עוד". לא משלימה עם זוגיות לא מספקת, לא נמצאת במקומות בהם לא טוב לי, למרות המחיר. לא ממקמת את עצמי במקום האחרון ברשימה, לא נחמדה למי שאני לא רוצה - ועוד ועוד "לאווים" כאלה, שהופכים להיות האני החדש שלנו, האני שנולד לנו פתאום באמצע החיים?
לדברי חברתי, הפסיכולוגית ד"ר רונית נשר, מה שקורה לנו בנקודת הזמן הזו של אמצע החיים זה פלא: פשוט נגמרים לנו התירוצים. אנחנו מביטים לחיים שלנו בלבן של העיניים, סופרים את מה שהשגנו, חושבים על מה שעוד נכון לנו ופתאום, בום. אין תירוצים ובמקומם יש אומץ להתבוננות פנימה, לשיחות עם עצמנו ולהצפת השאלה "מה אני באמת רוצה מעצמי", "מה עוד נדמה לי שמגיע לי ולא השגתי". ואז אנחנו עוצרים ועורכים ספירת מלאי או מחשבים מסלול מחדש, כדי לבדוק האם אנחנו בכיוון הנכון, האם אנחנו מתקדמות אל עבר המקום שאליו אנחנו חפצות להגיע.
ממש כמו הדמויות של אינגמר ברגמן ב"תמונות מחיי נישואים" או כמו שירלי וולנטיין האחת והיחידה, שעפה לה לחופשה בלתי מתוכננת ביוון, כדי להציל את נשמתה ואפשר גם להיזכר בקלינט איסטווד כרוברט קינקייד, שמוציא מאיזון את חייה של פרנצ'סקה ג'ונסון; הלא היא מריל סטריפ החד-פעמית. כל המסעות הללו נפגשים בצומת אחד משותף: הרגע שבו נופל האסימון ומבינים ש"עוד מעט נמות וכדאי להספיק לחיות".
לדברי ד"ר נשר, החוכמה היא להתמסר למשבר אמצע החיים, להתמסר לחיפוש, לתהייה, לסימון המסלול מחדש ולהפוך את כל אלה להזדמנות (ואכן, בסינית, המילים "משבר" והזדמנות" די דומות). והעיקר לזכור שמי שמדלג על המשבר, אולי מדלג על ההתמודדות, אבל הוא גם לא נהנה מהסיכוי לשינוי שהמשבר מביא איתו.
ענת לב אדלר, מחברת הרומן רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מרצה על מסע אמצע החיים, מעבירה סדנאות וערבי נשים.
