אני צופה השבוע במחאה של הקהילה האתיופית. אני שומעת את דבריהם ואני מבינה אותם. לא את אלה שנוהגים באלימות, כמובן, אבל אלה שמדברים, מעלים בי זיכרונות משלי. גם אנחנו, יוצאי ברית המועצות לשעבר, עברנו תקופה לא קלה כאן בארץ. וגם אנחנו חשנו בגזענות ואפליה כלפינו. אם זה כתלמידים בבתי הספר ואם זה כחסרי שפה או בעלי מבטא כבד בעבודה. אם זה כחסרי פרוטה מול כל השפע ואם זה כחסרי ידע בחוקים מול משרדים ומעסיקים.
"מה אתם מתלוננים? קיבלתם כל כך הרבה"
אני לא משווה. כל עלייה התמודדה ומתמודדת עם סוגיות שונות ובזמנים שונים ואולי הגיע כבר הזמן להודות גם שכל עליה היא שונה. למעשה, הטעות הבסיסית של מדינת ישראל היא שהיא יצאה מנקודת ההנחה שרוב העולים דומים באופן כללי לרוב אוכלוסיית מדינת ישראל. אילו המדינה הייתה מתייחסת לנתונים ולצרכים של כל אוכלוסיה ואוכלוסיה, הכל היה נראה אחרת.
נכון שכביכול העליה האתיופית זכתה להטבות מרחיקות לכת מהמדינה גם בנוגע לדיור וגם בנוגע להשכלה הגבוהה, כאשר כל ילדי הקהילה זכאים למימון מלא של המדינה ללימודי תואר ראשון באוניברסיטה, אבל עד כמה באמת כל המענקים הללו עזרו לעליה? אני שונאת שאומרים לעולים "מה אתם מתלוננים? קיבלתם כל כך הרבה". אז זהו, שלפעמים זה כמו לתת שק זהב לאדם באמצע מדבר ולומר "הנה, לך. תגיד תודה".
האם מישהו בדק פעם כמה עולים זכו באמת להשתמש במענקים כאלה ואחרים? אני יכולה להעיד על עצמי שלא הצלחתי לנצל את הזכות ללימודי תואר ראשון. מדוע? כי הרי יש טונות של תנאים לכל מענק. זה כמו לרכוש ביטוח. על הנייר הכל טוב ויפה ואז מתקלקלת לך מכונת הכביסה, מגיע טכנאי, בודק ומודיע לך חגיגית שהלכה הגומייה והביטוח לא מכסה החלפת גומיות. כלום לא יעזור לך. לאף אחד לא אכפת ששלמת ביטוח במשך חמש שנים. ואתה יכול לצעוק "מגיע לי" עד מחר. כך גם עם מענקים לעולים.
מסגרות חינוך לעליה הרוסית בלבד
היה יותר נכון אם המדינה הייתה נוהגת אחרת, שואלת כל אחד ואחד בנוגע לתעסוקתו ומציעה לו דיור ותעסוקה בהתאם לידע שלו ובהתאם למה שנחוץ במדינת ישראל. במה עסקת במדינת המוצא? אה, בחקלאות? בוא, קח חלקת אדמה כאן וכאן. בואו, נפתח לכם מושב, במקום אתר קרוואנים בעיר. מה דעתכם על הנגב? המדינה תיתן הטבות גדולות ליישוב הנגב. רוצים לרכוש מקצוע חדש? חסרים לנו המקצועות האלו והאלו. בואו נקים מערך של קורסים להסבה מקצועית עם תוכנית עתידית לשילוב במשק הישראלי. יש לכם עשרה ילדים ללא מסגרת מתאימה? אולי נוותר על אינטגרציה בבתי הספר ונקים לכם מסגרות מתאימות יותר עם יום לימודים ארוך ומערך הזנה וחוגים להעשרה.
אני אישית הייתי תומכת בגישה הזו לעומת הגישה השוויונית ואף כתבתי את דעתי בנושא שילוב הילדים בבתי הספר. אמנם יש כאלה שהאשימו אותי בגזענות ושאלו כיצד הייתי מרגישה אילו את הילדים שלי היו שולחים לבית ספר נפרד. אז רק שתדעו לכם, הייתי מרגישה מצוין. ואגב, העליה מברית המועצות הקימה מסגרות כאלה בעצמה. לא על מנת להתבדל, כמו שחושבים, אלא על מנת לסייע להורים שעובדים עד שעות מאוחרות. כך הקימו רשת גנים שעובדת עד השעה שבע בערב, שמספקת ארוחות חמות שמכינים במקום וגם דואגת למעטפת חוגים לילדי צהרון, שנשארים בגן או באים מבתי הספר. וכן, הייתי מוכנה גם למסגרת בית ספרית מסוג אחר. הרי בואו נודה שרבים מאיתנו היו עוזבים את החינוך הממלכתי אם היה מתאפשר להם.
חייבים להקים מפלגה
העליה מברית המועצות לשעבר והעליה האתיופית נפגשו בהרבה צמתים בדרך. אפילו גרנו באותה שכונה, ברמת אליהו בראשון לציון, לפחות עד שהצלחתי להוציא את הוריי משם. לכן, אני מרשה לעצמי לפנות אליכם ולומר: אל תחכו שיעזרו לכם. תלמדו מהניסיון של העליה הרוסית. במדינה שלנו - אם אין אני לי מי לי. הדרך להצליח היא לקחת שליטה בידיכם. תבחרו נציגים, תקימו מפלגה, כמו כל מיעוט אחר במדינה. כמו ש"ס, שקמה על רקע אפליית הספרדים; כמו ישראל ביתנו, שקמה על רקע אפליית העולים הרוסים; כמו יש עתיד, שקמה על רקע אפליית מעמד הביניים וכן הלאה.
תלמדו מכך לקח. אין דרך אחרת ואין מנוס מלהקים מפלגה שתילחם למענכם מול הרשויות - מפלגה שתשיג לכם תקציבים לכל מה שאתם זקוקים לו; מפלגה שתוכל לומר בגלוי את דעתה בלי לפחד. רק תהיו מספיק מאורגנים, כפי שעשיתם בהפגנה ותפעלו כגוף אחד. לא נותר לי אלא לאחל לכם דרך צלחה מכל הלב.
