כבר כמה ימים שמעיין, אמא לשניים, מסתובבת עם מבט של רצח בעיניים. מעיין היא לא בחורה רגועה בדרך כלל, רק שהפעם זה הגיע קומפלט עם בחילות נוראיות, מיצי קיבה שעולים ואנרגיה דהויה, שלא מותירה הרבה מקום לדמיון.
זו בטן שלי ואני מחליטה
"את בהריון", אני אומרת לה חד משמעית. "אולי תעשי כבר בדיקה". כזו אני, בחורה ריאלית. כשאני לוקחת נתונים אובייקטיביים, מחברת אותם ומקבלת הריון, אז זה הריון. רק שהפעם היא התעלמה מהכישרון המיוחד שלי מתוך אינטרסים אישיים שלה. היא לא תכננה הריון. למרות שתמיד פינטזה על שלושה ילדים, היא חשבה לעצמה שעם נישואים לגבר גרוש פלוס ילדה זה כבר לא ילך.
היא לא הגיעה להחלטה הזאת לבד. יצא ככה שבארבע שנים, מעיין ובן זוגה תגברו את הכוח בעוד שניים משותפים והיא הייתה בשוונג. סה"כ יש משהו כייפי בליצור לעצמך את האנשים שלך.
כשיהלי היה בן שנה, היא העלתה את הרעיון שאם כבר ממילא יש מיטת תינוק והצעצועים עדיין במצב טוב, אז חראם לזרוק. בוא נעשה עוד אחד ונסגור עניין.
"מה פתאום?!" ענה בן זוגה מזועזע.
"אחרון ודי", אמרה. הוא לא הרפה וניסה טיעונים פרקטיים של יש לנו ילד וזה יפה ועם שלו זה כבר שניים. צריך לגדל, צריך לפרנס, משימה לא קלה.
ההצעה לא עברה אפילו לקריאה טרומית. "זו בטן שלי, זה הריון שלי ואני לא מוכנה שיהיו לי פחות משני ילדים", היא תקפה. "אז מה, בגלל שיש לך עוד אחת אני צריכה לוותר? היא שלך. היא לא שלי. היא אף פעם לא תהיה שלי. יש לה אמא ויש לה אבא. אני לא אקח אותה במקום שלי".
הפעם היא ידעה שהקרב הזה הולך להיות קשה במיוחד. "לא משנה מאיפה אני אסתכל על זה, הוא תמיד יקדים אותי בילדה", היא אמרה.
הילדים שלי - הם רק שלי
משפחה משולבת היא תא מורכב. יש בה שני אנשים שבחרו אחד את השני. כל השאר הם נתון, כך שילדיהם של בני הזוג, בין אם אתם רוצים או לא, הם חלק אינטגרלי מהבית. ידעתם את זה לפני שהתחתנתם. עכשיו נשאר הפרט המינורי ללמוד לחיות עם זה.
גם את סוגיית מספר הילדים אפשר לחלק לשניים: זוגות שלשניהם יש ילדים ממערכת קודמת וזוגות שרק לאחד מהם יש, בדיוק כמו הכניסה שלי למערכת המורכבת הזאת.
מעבר לעובדה שהיה לי ברור שאני רוצה לממש את זכותי להיות אמא, התחדד בי יותר הצורך העז אחרי שהגיעה לעולם בתי הבכורה. רק אז בעצם קיבעתי את השייכות שלי למערכת שלפני כן הרגשתי בה לא פעם כמו גוף זר. סימנתי אוטוריטה על בן זוג שחלקתי עם אלו שלא בחרתי. רק שהפעם הכיתי שורשים, מה שעזר לי לחוות עמדה של כוח. זה היה התמ"א 38 של תחושת השייכות שלי. וככל שנהייתי אמא בזכות, שחררתי את זו שבחסד. לא צריכה טובות מאף אחד. את אלו שלי אף אחד לא יגיד לי איך לגדל. אלו שלי יסתכלו רק עלי, ילמדו רק ממני והכי חשוב, יישארו נאמנים רק לי. אז עשיתי שלושה.
אני חושבת שהעובדה שיש לי בן זוג כל כך תומך ושוחר שלום היא זו שהעבירה את העובדה שהייתי הרשות המחוקקת והמבצעת גם יחד. אחרי השלישית הוא הושיב אותי לשיחת "משפחתנו לאן" והציב גבול ברור.
הבנתי שאני לא לבד
ללא ספק נקודת מפנה ביחסים עם ילדים לא ביולוגיים היא כשמגיעים הילדים הביולוגיים המשותפים. זו תחושה של חיבור אחר ועוצמתי יותר לילד. כך הרגשתי אני. רק שהרגשות האלה היו נחלתי בלבד ובן זוגי לא היה שותף להן ולהחלטות שהגיעו בעקבותיהן. בחוויה שלי הוא ממילא לא הבין. רק שהפסקתי להתבייש במה שאני מרגישה והתחלתי לדבר. הבנתי משהו משמעותי - אני לא לבד. זו היתה תובנה נפלאה שאימצתי ככלל לחיים - בכל קבוצה בה יש מישהו שמרגיש משהו מסויים, תהיו בטוחים שיש עוד אנשים שמרגישים בדיוק אותו הדבר.
לקח לי שנים להפנים שלושה דברים בסיסיים עליהם עומדת משפחה משולבת:
1. מודעות לרגשות השונים: זה דורש איתור וכנות ובעיקר, לגיטימציה לרגשות השונים שתפיג את רגשות האשם והיכולת לדבר עליהם בחופשיות אחד עם השני, מבלי לחשוש, בשאיפה להגיע להחלטה מוסכמת על שניכם.
2. משפחה משולבת היא תוצר של זרע שנוצר מהכלאה של שניים עם תוספות: זרע שחייב לחזק ולהתחזק; זרע שחייב להיות מודע לעובדה שממנו צומחת משפחה נוספת. המוטיבציה היא של שני בני הזוג - היחידים שבחרו אחד בשני. זה לא פשוט. זה לוקח זמן והמכשול הכי גדול כאן הוא החלטות אמוציונליות חד צדדיות.
3. החוויה שמישהו מקשיב ומבין אותי זו חוויה מעצימה של ביטחון בזוגיות ובמערכת: רק אז, כשמתפוגגות להן מגננות הערך ("לא אכפת לך ממני", "הילדים שלך לא מחונכים"), אפשר לקבל החלטות מושכלות ומתוכננות.
