"בשכונה שלי, נוה נוף, יש ערבים ויהודים, נוצרים ומוסלמים, דתיים, חילונים וחרדים – וכולם גרים יחד. המשפחה שלי ואני הצטרפנו לפני שנתיים לגרעין התורני בלוד, שבעצם מחבר את כל הדתיים בעיר ביחד. יש הרבה יהודים שמפוזרים בכל מיני שכונות בלוד וככה, עם הגרעין, אנחנו נפגשים, למשל, בטיול או שאנחנו מתכתבים או מדברים באימייל וככה אתה מכיר עוד אנשים שגרים איתך בעיר".

עוד סיפורים בסדרה:

המשפחה שלי

----------------

אני: אליהו פנחסי, בן 8, בכיתה ג'.

אמא: הדס פנחסי (29). אמא היא מורה לחינוך גופני.

אבא: יאיר פנחסי (29). אבא לומד לתואר מהנדס חשמל ואלקטרוניקה.

אחיות: אודיה, בת 6 ומעין, בת 8 חודשים. כיף להיות אח גדול, כי אף אחד לא מציק לך ואם אתה אומר משהו, אז קודם כל יקשיבו לך, כי אתה האח הגדול.

משמעות השם שלי: קראו לי אליהו כי אמא שלי הרגישה שאליהו הנביא היה איתה בלידה. הרי אליהו הנביא, כשהוא נפטר, הוא לא נפטר כמו שכולם נפטרים. באה רכבת אש ולקחה אותו, אז הוא עדיין חי בשמיים. בגלל זה אומרים שרק הוא יגיע עם המשיח בבניית בית המקדש. כשעם ישראל יעשו הרבה הרבה מצוות, אז בית המקדש ירד מהשמים. וקראו לי אליהו גם על שם סבא שלי, סבא אלי.

המטלות שלי בבית: לסדר את החדר שלי, לקפל את הכביסה של עצמי ואם אני רוצה לעזור, אז גם את הכביסה של האחרים. אמא מוציאה את כל הכביסה מהמייבש ושמה על הספה וכל אחד מחפש את הבגדים שלו ומקפל אותם.

הילדוּת של אמא ואבא: אמא גדלה בבת ים ואבא בחולון. הילדות שלהם לא דומה בכלל לילדות שלי, כי היום המציאו כבר סמארטפונים, אורגניות, מחשבים. פעם במחשב בקושי היה אינטרנט וגם היה רק טלפון שפופרת.

הבית שלי

-----------

הישוב: לוד. עברנו לפני שנתיים ללוד והצטרפנו לגרעין התורני בעיר. בעיר לוד יש יהודים וערבים ביחד, אז הגרעין התורני זה יהודים דתיים ומי שרוצה מתחבר לגרעין ויש בית ספר וככה הגרעין מחזק אנשים לבוא ללוד. ככה זה לא רק שיש אנשים בנפרד בכל מיני שכונות בלוד. זה הרבה אנשים ביחד כאילו. זה לא שההוא שם וההוא שם.

השכונה: אנחנו גרים בשכונת נוה נוף, שהיא מעורבת. בבנין שלי יש רק יהודים, אבל ממש לידנו גרים הרבה ערבים ואנחנו נפגשים איתם בגינה ולפעמים גם משחקים יחד, אבל בדרך כלל אני משחק עם החברים שלי מבית הספר. לידנו יש בית גדול שגרים בו המון ערבים, אבל אני לא מכיר אותם כל כך. כל פעם יוצאים משם ילדים אחרים. אף פעם לא יצא לי שפגשתי ילד פעמיים.

הקהילה: רוב הדתיים שייכים לקהילה שלנו, הגרעין התורני. החרדים הם איתנו לפעמים, אבל הם לא בקהילה שלנו. הם כאילו באים למשל אם יש הצגה או פעילות ליום העצמאות, אבל אם זו פעילות שכל הקהילות עושות אז הם לא באים. למשל, בטו' בשבט אנחנו מחלקים פרחים לזקנים בשכונה והחרדים לא משתתפים בזה.

פעילויות מיוחדות בקהילה: יש לנו בקהילה עוד הרבה פעילויות משותפות, כמו פעילויות לילדים, פעילויות לנשים, טיולים, פעילויות מיוחדות לחגים, כמו מסיבת פורים, התנדבות, חוגים ועוד דברים. יש כל מיני ועדות שאנשים מתנדבים להן. למשל, ועדת חסד, ועדת תרבות. אמא שלי בועדת תרבות, אז אני שומע אותה מתלחששת ואני יודע שהולכת להיות סעודה שלישית ביום ירושלים והבדלה מוזיקלית. גם השבת עשינו אירוע כל הקהילה. אחד סיים את הש"ס (את כל התלמוד בבלי), אז הוא עשה אירוע – סעודה שלישית. הביאו אוכל, הלכנו לאולפנה, הילדים שיחקו וכולם אכלו והרב סמט דיבר.

החדר: אני בחדר לבד והאחיות שלי יחד בחדר אחר.

בית הספר שלי

------------------

בית ספר נעם נריה. זה בית ספר ממלכתי דתי לבנים. בית ספר המשלב לימודי קודש חווייתיים ולימודים כלליים ברמה גבוהה. עד שעה שתיים וחצי אנחנו לומדים ואז יש לנו לימודיה כזאת עד השעה ארבע, שיש בה שיעורי העשרה – מחשבים, דרמה ומוזיקה ויש גם שעות מיוחדות שאפשר לעשות שיעורי בית.

מה מיוחד בביה"ס שלי? חוץ משיעורי אנגלית, מדעים, חשבון וכל זה, אנחנו לומדים הרבה לימודי יהדות. יש לנו שיעור שנקרא שיעור נביאים, שבו אנחנו לומדים על יהושוע, שופטים, מלכים ב'. כשאנחנו מגיעים לבית הספר, אנחנו משחקים קצת ואז מתחילים להתפלל: מודה אני, קריאת שמע, ברכות התורה, אדון עולם, תפילת 18. תפילת 18 היא תפילה מיוחדת – מתפללים אותה רק מכיתה ד' או ג' במקרה המיוחד. זו תפילת עמידה – עומדים כולם בשקט, כל אחד אומר לעצמו את המילים ומתי שהוא גומר, הוא עושה שלוש פסיעות קדימה, שלוש פסיעות אחורה ואז משתחווים ואז מתחילים להתפלל את תפילת 18 ובסוף משתחווים ואז גומרים.

הבוקר שלי בבית הספר: אנחנו בכיתה שלנו החלטנו גם להגיד בבוקר "לרפואת". אנחנו אומרים לרפואת ושם של חולים שאנחנו מכירים. זה התחיל ממבצע צוק איתן, אז אמרנו על שלושת הנערים ואז כמה ילדים רצו להוסיף ואז המורה הוסיפה וזה התפתח וזה נהיה הרגל, שכל יום אנחנו אומרים. יש ילד ששואל בכל בוקר אם למישהו יש חולים או מישהו לזיווג הגון ואז הוא אומר את השמות וכולם אומרים אחריו. נגיד, הוא אומר שלמה גולדשטיין, אז כולם חוזרים אחריו שלמה גולדשטיין. למשל, מישהו בשכונה שאנחנו מכירים חולה, אז אנחנו מתפללים עליו. וגם אמרנו על חיילים.

המקצוע שאני הכי אוהב: אין לי מקצוע כזה. אני אוהב את כל המקצועות. למשל, אני אוהב מדעים, אבל אני אוהב אנגלית ממש, אז אני לא יודע מה להגיד. וגם אני אוהב ספורט וגם עברית וחשבון.

המורה האהוב עלי: המחנכת שלי, רותי. היא כל הזמן – אם קורה משהו, היא קודם כל עוזרת ואחרי זה המורים האחרים. אם יש בעיה, המורים האחרים אומרים תפנו למורה רותי. היא באמת מטפלת בזה לעומק. היא באמת יודעת לטפל בזה.

מה הכי חשוב שיהיה במורים? אהבה בלי כעס. למשל, אם הם רוצים לטפל במישהו, אז לא לצעוק "למה עשית את זה?", אלא לדבר יותר בשקט ולא לכעוס ולהגיד "מה זה???" עוד לפני שעשית בירור. למשל, שמעון בא ואמר "הוא הרביץ לי" ואז ישר אתה מקבל השעיה. קודם צריך לעשות בירור.

איך יהיה לי יותר כיף ללמוד? שהמערכת לא תהיה לכל הכיתה ביחד, כי אנחנו כבר ממש יותר מדי. למשל, שפעם חינוך גופני יהיה לעשרה ילדים ובזמן הזה אחרים יצאו למדעים. ככה אתה לא בא בגוש אחד. עכשיו יש לנו יותר מדי ילדים בכיתה (33).

הזמן הפרטי שלי

-------------------

אחר הצהרים: בימים מסוימים בחמש יש לי חוג כדורסל ובימים אחרים אני הולך לחברים. יש יום בשבוע, יום רביעי, שבו יש תורנות ובכל שבוע אנחנו (חמישה ילדים) כולנו אצל ילד אחר. כל יום רביעי זה אצל הורה אחר.

השכנים שלי: רוב הזמן אנחנו מסתדרים עם הערבים והחרדים בשכונה שלנו, אבל לפעמים יש גם דברים לא נעימים בין הערבים ליהודים בשכונה. למשל, פעם אחת הערבים לקחו לנו את הכדור ואז חיפשנו אותו הרבה זמן ואמא אחת ראתה שהערבים משחקים עם הכדור בתוך הבית שלהם, אז ההורים התחילו להתווכח ביניהם עד שבסוף הם החזירו לנו את הכדור. קרה לי גם שפעם אחת, כשהייתי בהסעה לבית הספר, ילד ערבי לקח אבן וזרק לחלון. המזל שלי היה שסגרתי את החלון. הם לפעמים פתאום זורקים אבנים, סתם כי הם שונאים יהודים. לפעמים זה מפחיד אותי, אבל אנחנו הרבה עכשיו, אז אני פחות מפחד. יש איזה חמישה בתי ספר של יהודים, אולי אפילו שבעה ושל ערבים רק שניים, אז אני מפחד פחות. גם בגלל הגרעין, כי לפני שנתיים, כשהיתה פגישה של הגרעין, היינו ממש ממש קצת ועכשיו גדלנו באיזה 1000 אנשים.

הכי אוהב לעשות בעולם: לנגן באורגן.

מאכל אהוב: לא יודע. ממש אני אוכל קצת.

טלוויזיה: אני לא רואה טלוויזיה. אין לנו בבית, אבל אני רואה הרבה סרטים במחשב.

מחשב: אני רואה במחשב סרטים ומשחק במשחקים ולפעמים מכין מצגות ועושה קליפים. אני הרבה זמן על המחשב ביום.

הכי אוהב לעשות עם אמא: לטייל בעיר, ליד הבית.

הכי אוהב לעשות עם אבא: לשחק שח מט.

הכי אוהב לעשות עם האחיות: עם אודיה אני אוהב לשחק כדורסל ולעשות הצגות. למשל, הכנו הצגה ליום העצמאות. תלינו שמיכה על החלון וזה היה מאחורי הקלעים והבאתי הרבה פנסים מהבהים ואמא ואבא היו הקהל. עם מעיין אני אוהב לעשות שטויות, להרים אותה, להצחיק אותה ולעשות לה קוקו.

הורים צריכים להיות יותר חברים או יותר מחנכים? הם יכולים להיות חברים, אבל חברים בדרך של חינוך. למשל, לשחק כדורגל, אבל תוך כדי המשחק גם ללמד אותם לא לירוק.

החבר/ה הכי טוב: בניה, כי הוא נדיב והוא חכם והוא גר קרוב אלי, אז אנחנו תמיד נפגשים.

החלומות שלי

---------------

לעשות קליפים כמו אנדרדוס. הם מצטלמים ועושים קליפים מצחיקים כאלה. שלושתם גרים בלוד והרביעי ברחובות ואני פוגש אותם כל הזמן. למשל, המכביץ, אז תמיד הם שרים בלי תופים וכלי נגינה והם עושים קולות עם הפה, אז זה נשמע גם מגניב. יש למשל סרטון אחד שנופלת להם התפאורה ואז הכל לבן.

כשאהיה גדול: חשבתי רק מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול. כל שאר ההחלטות אני משאיר לבר מצווה. אני רוצה להיות שוטר, כבאי או זמר.

הייתי רוצה לחיות ב: את ההחלטה הזאת אני אשאיר לבר מצווה.

מתי כועסים עלי? כשאני משחק כדורגל מתחת לאורגן, בועט בכדור דרך החלון או שאני שם מוזיקה על פול ווליום ואני מחליט שזה אולם אירועים.

הרגע הכי כיפי שהיה לי: הרגע שבו הגעתי לחיים. אני זוכר כזה בטן, אני זוכר קטשופ יורד, אני זוכר שראיתי משהו אדום כזה זוחל בצבע שחור ואז אני זוכר שיצאתי מאיפשהו ואני רואה מישהי שטיפלה בי.

לגדול או להישאר ילד לנצח? עדיף להיות ילד. כאילו, אתה בבית ספר ומשחק ויכול ללכת למטה וכשאתה גדול - למי יש כוח ללכת עכשיו למטה ולהטביע בסל? אני בטוח שאבא בסיבוב החמישי – זהו. כשאתה הורה - מה אתה עושה? יושב במחשב, במשרד, כותב. זהו.

ההמלצה שלי לספר: מנהרת הזמן, של גלילה רון פדר, כי זה ספר כזה מותח. יש ילד עם חברים שלו שיוצאים למבצעים. הם נכנסים למנהרה שלהם, סוגרים את הדלת, הולכים במנהרה ובסוף הם יוצאים מחור ומגיעים כל פעם לתקופה אחרת. פעם אחת הם הגיעו למבצע משה, למלחמת העולם הראשונה.

טקס שינה: במקרה הרע אני עם הגיימבוי ובמקרה הטוב, אז אני קורא ספר עד שאני נרדם.

* * *

אליהו הוא אחד הילדים שהגיע אלינו דרך המייל, בעקבות הפרויקט. מכירים ילדה או ילד שמתאימים לפרויקט 100 ישראלים קטנים? ילדים שחיים במקום מעניין, שאורח חייהם ייחודי או שיש להם סיפור מעניין? ספרו לנו עליהם.

שלחו אלינו במייל את פרטי הילד/ה (שמות ההורים, כתובת מייל וטלפון) ונשמח להכירם ולבדוק אם אפשר לפרסם את סיפורם.