היא הופיעה אצלנו בסופר השכונתי. אישה גדולת מימדים יושבת מאחורי קופה, לא חייכנית, לא נחמדה ולא מסבירת פנים. אפילו חסרת סבלנות. לצד הקופה שעליה הקישה, נחה באופן קבוע חבילת שוקולד או עוגיות, מהן נגסה מדי פעם. לאט לאט התור אליה התקצר ואילו התור לקופאית השכנה התארך. "היא לא נעימה", התלוננו הלקוחות בפני מנהלת הסניף, שהקשיבה וניסתה לדבר על לבם של הקונים. אחרי חודש היא נעלמה.
"איפה היא", שאלתי את אחת הקופאיות.
"מסכנה", ענתה. "אישה בודדה, אם חד הורית לבן שנפל במבצע 'עמוד ענן'. אין לה אף אחד בארץ. לגמרי לבד, אוכלת את עצמה כי הוא שיכנע אותה לחתום לו 'קרבי'. כבר שנתיים לא יצאה מהבית. רק אוכלת וישנה. רצינו לעזור לה, אבל הלקוחות לא אהבו אותה".
המדינה כבר מחזרת אחרי ילדיי
אין אמא לבן בישראל שפגשתי ולא שמעתי ממנה את המשפט: "כשהוא נולד, קיוויתי שכשהוא יגיע לגיל שמונה עשרה כבר לא יהיה צבא". זה משפט שעובר בהעברה בין-דורית. שמעתי את אמי אומרת אותו, אני אמרתי אותו ואין לי ספק שבנותיי ישתמשו בו פעם או פעמיים. זה אינסטינקט הישרדותי, כי האמת היא שיש משהו מקומם בעובדה שבמשך כל השנים האלה אני אחראית על אספקה שוטפת, הכוללת צרכים פיזיים התפתחותיים ורגשיים של ילד, רק כדי שבגיל שמונה עשרה תבוא המדינה ותגיד לי "גברת, עכשיו הוא שלנו".
יופי, "הכושי עשה את שלו. הכושי יכול ללכת", אבל אני לא יכולה. נקשרתי. החמישיסט שלי למשל, אוטוטו בן חמש עשרה, אבל אני כבר יודעת שהעובדה שיום אחד כל זכויותיי עליו יופקעו מידיי לטובת הצבא, מכעיסה אותי. ואני מדחיקה. עוד שלוש שנים זה לא המון זמן. הוא הרי עוד ילד, שעדיין נהנה מ'בוב ספוג' ושרק במלחמה האחרונה צעק עלינו בכל אזעקה - למה אין לנו לעזאזל ממ"ד?
והנה, מיד אחרי יום העצמאות, הוא יוצא לארבעה ימי "גדנ"ע מזרחנים", המיועדות למי שבחר בערבית כמקצוע מוגבר, בפעילות שמתקיימת בתנאי פנימיה במתקן אזרחי באווירה צבאית וממומנת ע"י חיל מודיעין. השמיניסטית קיבלה השבוע תאריך גיוס ורק לבת ה-13 עדיין מניחים. הילדים שלי מחוזרים תחת חיזורה הגורלי של המדינה ואני עדיין לא בשלה לפרידה.
שיישאר ילד שמן, רק שלא ילך לקרבי
וככל שהם מתבגרים, המלחמות מתקרבות אליהם. כבר ביומה השישי של המלחמה האחרונה, נפרדה בתי בבקו"ם מבן זוגה שהתגייס. אמא שלו, אצילית כדרכה, איפקה את כאב הפרידה ונופפה לו לשלום עם עוד הורים רבים אחרים, בשעה שעלה לאוטובוס, כשהיא אוחזת בידה נייר טישיו צנוע. היי, עוד לא עבר חודש ממבחן הבגרות האחרון שלו. מה זו החמדנות הזאת?! זה נכון שמרגע שהילדים שלנו נולדים, אנחנו מתחילים להיפרד מהם עד גיל שמונה עשרה, אבל לא ככה. לא שולחים אמהות לבקו"ם להיפרד מבניהן בדיוק כשהמדינה במלחמה!
אין לנו מושג מה העתיד צופן לנו - שלום, מלחמה, מתח מתון. כולם מאתגרים. ובמשך השנים ראיתי אמהות לבנים לוקחות על עצמן החלטות קשות, כמו אותה אם שנסעה באישון לילה עד לבסיס צבאי ליד דימונה, כדי למצוא את המפקד של הבן שלה ולומר לו שישים לב לבנה, כי הוא נשמע לה מאוד שבור בטלפון ובעצם זה הצילה אותו ממעשה נואש. את זו שהחליטה לא לטפל בבעיית ההשמנה של בנה, רק כדי שזה יוריד לו את הפרופיל ואותה אם חד הורית אומללה, שחתמה אישור קרבי לבנה היחיד במבצע "עמוד ענן" ומאז יושבת בביתה אוכלת את עצמה לדעת, מלאת רגשות אשם. כולן החלטות פרטיות, אמיצות ו/או שנויות במחלוקת. חלקן אגואיסטיות וחלקן הרואיות ואת כולן אני מבינה, כי בסופו של דבר, יותר פשוט לגדל ילד חזק, מאשר לרפא הורה שבור.
