הדבר הראשון שאנחנו עושים כשאנחנו מביאים גור קטן הביתה הוא לחנך אותו לעשות את צרכיו במקום הנכון. לא כך רובנו נוהגים עם תינוקות. לחלקנו פשוט אין סבלנות, אחרים חושבים שהם לא מסוגלים עדיין וחלק אחר פשוט לא בטוחים אם הם חכמים יותר או פחות מגורים. התוצאה, על כל פנים, אחת היא – תשלומים שבועיים לחברת חיתולי הפרוטקשן שבחרת, שדואגת שכל עוד תמשיך לשלם, הבית שלך ישאר נקי. כי חבל, עיוני, יש לך כאן מקום נחמד. לא תשלם, יבוא פיצי וזה לא ייגמר יפה.
אבל החברה מכתיבה שלא יעזור בית דין, באיזה שהוא שלב צריך לגמול אותם או ששום מוסד חינוכי מגיל 3 והלאה לא יסכים לטפל בהם. ובינינו, זה יהיה קצת מביך להחליף להם חיתול בגיל ההתבגרות, אז בוא לא נמשוך את זה עד שם. מה עושים? גמילה! או בשמה הניו אייג'י "אימון / חינוך להפסקת השימוש בחיתולים". זה נשמע לא קל וברוב המקרים זה אכן לא פשוט, אבל אל דאגה, תמיד אפשר לבקש עצה ממישהו שכבר עשה את זה קודם. ואיזה זמן טוב לתת עצות מאשר עכשיו, בתקופת האביב? מחקרים מראים ש-85% מההורים שהחלו גמילה בפסח, קרובים למריטת שערותיהם האחרונות מיד לאחר המימונה (הכותב שקרן. אין מחקר כזה. המערכת).
העצה שלי, למשל, היא פשוטה למדי: לפני תחילת הגמילה, קחו שבוע חופש ולכו להתנדב ברפת הקרובה לאזור מגוריכם. אחרי שבוע של דשדוש בחרא של פרות, הכל יהיה קטן עליכם. יחד עם זאת, אם אין רפת קרובה מספיק, ריכזנו עבורכם מספר עצות נוספות.

עניין של שליטה / אור לבו

נקודת החולשה המרכזית בשלב הגמילה היא חוסר השליטה במצב. הנגמל אמור לרכוש את השליטה ולכם אין שום שליטה על הסוגרים שלו. הפועל היוצא של הבעיה הזו היא בדרך כלל תחושת אכזבה של שניכם. תפסיקו. זה לא מועיל לאף אחד. אתם יכולים להסתמך על כך שמתישהו הם ייגמלו. עד אז, אל לכם להפגין ולא שמץ של ייאוש. אני גם ממליץ לפתח בהם את תחושת המסוגלות האישית ע"י מתן פרטיות בזמן התהליך. רק אל תקחו את זה רחוק כמונו. כיום ליהו דורש ממני להתרחק לאזור חיוג אחר כשהוא על הכס הקדוש.

לפוסט המלא:המשמעות החמקמקה של לבד .

תזרמו איתם / עמירם בניון

גמילה זה עסק חרא. אתם מזיעים ונמצאים במצב לחץ כל הזמן. הרעידות, גלי החום והריח שכאילו עוטף אותך במין ארומה תמידית של ורדים... וזה בכלל בלי להזכיר את מה שעובר על הילדים הנגמלים בזמן הזה. אין ספק שעצות לגבי גמילה תמצאו בערימות, אבל הטיפ הכי הכי חשוב שיש לי לתת לכם לא קשור בכלל לנגמל. הוא קשור ישירות לגומל, שצריך לעבור תהליך גמילה משל עצמו לפני שהוא מנסה לגמול את הנגמל הקטן. ואני אדגים את הנושא של מוכנות הורית דרך הנגמלת הראשונה שלי. היא בגיל 1.8. בלי שדיברנו איתה החליטה שמורידים חיתול. אנחנו הופתענו וזרמנו ובאמת יום שלם עבר בלי אף פיספוס. בערב אני ואשתי חששנו שזה מוקדם מדי ולא עשינו הכנה וכיוונו ל"גמילה מדורגת", שזה בעצם בחייאת-שימי-טיטול-בלילה-כי-אין-לי-שמץ-איך-מתמודדים, רק בשפה יפה. בבוקר היא גמלה לנו בכך שרצתה להישאר עם החיתול. אחרי שבועיים של הכנה, היא עדיין סירבה בתוקף. רק אחרי חודשים היא התרצתה לתהליך ארוך של ההיפך מפספוסים. מסקנה: היה נכון!

כל ילד והגמילה שלו / יואב כהן-מלמד

נועם (9) הוא ילד שצריך להבין את התהליך שלקראתו הוא הולך, לשמוע רציונל, להתנסות. כך גם תהליך הגמילה שלו עבר. אצל איתי (4), שור טיפוסי, הסיפור היה שונה. הוא זה שקובע. רק הוא. "אתה לא מחליט עלי" נאמר בדיוק בשבילו. אז מה עושים? בטח לא מה שאני עשיתי... אחרי חודשיים של הסברים ותיאום ציפיות – חתכתי עניינים והודעתי "אין יותר חיתולים. מהיום רק תחתונים". במשך שבוע שלם, צוציק בן 2.3 שם עליי פס. הוא היה רודף אחריי וצועק: "אני לא רוצה תחתונים!" או "אבא, תראה איזו הפתעה אני מכין לך במכנסיים".
בסוף השבוע אפרת הודיעה חגיגית שהמשחק נגמר (0:1 לאיתי) והחזירה לו את החיתול. ביום ראשון, כשבאה לשים לו שוב חיתול, איתי ביקש תחתונים. "אז אם תחתונים, זה אומר לעשות פיפי וקקי בשירותים, כן?". "בסדר", הוא אמר. וזהו. כולל לילה. בבת אחת. בום. זה איתי. ברגע שהוא מחליט על משהו, אז זהו. אבל עד שזה קורה...

לפוסט המלא: גמול השתלמות .

אל תתרחקו / יובל אדם

הטיפ שלי נחלק לשניים. עשה ואל תעשה. עשה – פחות חשובים הגיל ועונת השנה. גמילה היא חינוך של הילד לאקט שמקובל בחברה. הרי לא חיכינו לפסח ללמד ילד לצחצח שיניים. מבט על תרבויות אחרות מראה שמבחינה פיזית ילדים יכולים להגמל כבר בגיל שנה וחצי. לכן, זה בעיקר תלוי בנו, כדמות מחנכת. אנחנו יודעים מה ההתנהגות הנכונה, ומלמדים את הילד ע"י הסבר ודוגמה מה עושים. שמים לב טוב טוב לסימנים שהילד עושה לפני הפיפי בימים הראשונים, ולוקחים אותו לשירותים אם ירצה ואם לא (כמו צחצוח שיניים כבר אמרתי?). מפרגנים כשהם מצליחים, מסבירים שכך לא נוהגים כשהם מפספסים. עקביות, סמכות ותשומת לב, ואתם שם. זה עד כדי כך פשוט, גם אם זה קצת מתיש. כמעט שכחתי את החלק השני – מה לא לעשות. לא להתרחק מילד שמחזיק סיר שזה עתה השתמש בו, אלא אם כן בא לכם לטפל בהשלכות של זה שהוא החליט באותו הרגע לחבוש אותו על הראש לאות נצחון. דוגמה היפותטית כמובן.

למדו אותם על זמן איכות / ברק שטרית

במקום סתם זמן חרא, תלמדו אותם מה זה זמן איכות! כולנו (בעיקר הגברים) אוהבים לשבת בשירותים וליהנות מהזמן שלנו שם. לקרוא עיתון (עדיף בלייזר), לשחק קצת בפלאפון ובאופן כללי, ליהנות משקט ושלווה מהטירוף שנקרא החיים. אם תלמדו אותם שכיף לשבת על האסלה, אולי הגמילה תעבור יותר בקלות. נכון – הם מעדיפים את החיתול שזמין בכל מקום והם לא כל כך מודעים לעצמם עדיין, אבל אם הם יהנו לשבת על האסלה, לפחות תוכלו לתת להם לשבת שם ולהתעסק במשהו חשוב אחר (למשל, לקרוא בלייזר על הספה עם הרגליים למעלה). תנו להם ספר שהם אוהבים, משחק שאפשר לשחק בו בישיבה או סתם תנו להם להרהר בחיים (כולנו יודעים שהחיים קשים מאוד בגיל שלהם).
דוגמא אישית זה חשוב וכך תוכלו גם ללמד אותם לא להפריע כשאתם בשירותים. השתמשו בגמילה לא רק כמטרה, אלא גם כאמצעי ללמד ערכים חשובים – כמו לא להפריע לזמן איכות. בעיקר בשירותים.

להשתין בקשת / אילן שיינפלד

בשיא יום הולדתם השלישי, שחל השבוע, מיכאל טיפס על המדרגות בחצר המשותפת, שלף את הבולבול והשתין בחדווה, בקשת יפה וזוהרת, על בני המשפחה, שישבו וחיכו לסבא, שיגיע לארוחת החג. אחיו, דניאל, מיהר לעשות כמוהו. רק החודש למדו לשלוף, להשקות כל עץ וגדר ולנער לפני שמכניסים את הבולבול בחזרה לתחתונים. לימדתי אותם להתאמץ ואת קריאת העידוד "קקי, בוא!". כך שאם אתם מסתובבים בנווה צדק ושומעים צהלות "קקי, צא!" לא מדובר בגירוש דיבוק, אלא בגמילה מחיתולים. הנה טיפים להצלחה בתהליך: הציעו לילד לעשות אחרי כל שינה וארוחה ולפני שיוצאים מן הבית. בתיק ההחתלה שמרו שלושה סטים של מכנסיים ותחתונים להחלפה ושקיות ניילון, כדי שאם הילד שלכם יחרבן במקום ציבורי, לא תצטרכו להשליך את התחתונים. כדאי ללוות את הגמילה בספרים מתאימים, לא לערב גמילה בגמילה – ולקחת נשימה ארוכה. זה תהליך ממושך, אבל בסוף כולם לומדים לעשות את זה בשירותים.

לפוסט המלא: ברכת הגומל .

תנו מתנות / אליסף יעקב

לא יעזור אם אתה עובד על משאית זבל או מנהל חברת הייטק שעושה מיליונים, בסופו של דבר גם אתה תמצא את עצמך יושב על הרצפה בשירותים עם הילדים ושר שירים לקקי שיצא, כי אין מה לעשות. כל הילדים אותו דבר (גם הילדים של ביבי) וכולם נגמלים בסופו של דבר, בין אם התהליך לוקח זמן קצר ועובר בקלות ובין אם התהליך פשוט חרא (אני לא באמת צריך להסביר, נכון?).
אם הייתי צריך לבחור טיפ אחד ששווה הכל, זה לדעת לבחור את הצ'ופר כמו שצריך. הרי הדרך הכי טובה לגרום להם ללכת לשירותים זה להבטיח צ'ופר כשיסיימו. אני תכננתי לתת לצוציקית כרטיס למשחק של מכבי חיפה על כל פעם שתצליח לרוקן משהו בשירותים. אחרי דיון ארוך ומכבד מצד שני הצדדים, אנחנו החליטה שמדבקות זה מספיק טוב. נו שווין, אולי בילד הבא ילך לי. אה... ולגבי השיר של הקקי. תנסו לא לשיר אותו באמצע העבודה. משום מה זה לא מתקבל ברוח טובה.

לפוסט המלא: חרא של יום .

תבאסו אותם. ואת הסבתא / עומר להט

"אבא, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה", אמר הילד משפט של מכורים והשתין אול-אובר. גמילה מחיתולים זה שלב חשוב ביותר בחייו של הפעוט. למעשה, זו לא באמת גמילה. זה יותר כמו פרידה זמנית, פסק זמן. זה השלב שבו הילד מניח את החיתול ופוגש אותו שוב, כעבור 80 שנה בערך.
אז איך מתחילים? זה לא אתם מתחילים. זה הילד מתחיל. הוא כבר ירמוז לכם מתי הוא בשל. אתם תורידו לו את החיתול. הוא קצת ישתין עליכם (ובגיל ההתבגרות ממש ישתין עליכם), אבל ילמד שברגע שהוא מרגיש שיש לו, אז צריך ללכת לשירותים. כשיצליח, תנו לו פרס – "פיפי פרס", ואחרי קקי – "קקי פרס" ובגיל 80 – "שמעון פרס". כשיפספס, אל תשפילו או תביכו אותו, אבל בהחלט תבאסו אותו. רציני. שירגיש שפספוס הוא לא דבר לגיטימי. נשמע כמו כאב ראש מלכלך, הא? אז הטיפ הכי טוב שאני יכול לתת להורים המתחילים זה דלי, מים, סבון רצפה, סמרטוט ומגב. תנו את כל אלה לסבתא ושיהיה לה בהצלחה.

לפעמים מוותרים / טל חן

אל תלכו עם הראש באסלה. נכון שבפסח שרים מה נשתנה ונכון שכולם יגידו לכם שהדבר הכי חשוב הוא להתעקש ולא לוותר, אבל במקרה הספציפי שלנו, הבנו, אחרי שהתחלנו, שהוא בעצם לא היה מוכן. אז בסוף לא גמלנו בפסח. אולי נגמול בשבועות. ואולי סתם ביום חול.

לפוסט המלא: ברכת הגומל .