כבר שנים שאני משתעשעת ברעיון להוציא ספר והנה, זה הולך לקרות! רק מה, לא בדיוק כמו שתכננתי. הספר הראשון שלי יוצא במסגרת תרגיל לתלמידי כיתה ב' "חיקוי יצירתי", שהוא חלק מתהליכי טיוט, שחבור ועריכה. כן, מה לא הבנתם? המשימה של הילדים היא כזו: להתחלק לזוגות או קבוצות, לחבר סיפור, לאייר אותו, למספר את הדפים, להדפיס ולהכין כריכה קדמית ואחורית. תיקון, אני לא הופכת לסופרת עכשיו. אני הופכת למו"ל.
שוב עבודה להורים
המולה וזעם הוא שם של סרט צרפתי נוקב וגם תיאור מדוייק של מה שקורה בימים האחרונים בקבוצת הווטסאפ של אמהות הכיתה. "שוב עבודה להורים. נפלא"; "מה זה? זה כיתה ב'??? זו עבודה שאינה קשורה לגיל הילדים"; "אם רוצים יומן קריאה אז מספיק בכתב יד ואם רוצים אימון על המחשב יש בשביל זה שיעור מחשב".
כשאני קוראת את ההתכתבות הזאת אני אסירת תודה, כי ככה אני מרגישה פחות אמא מזניחה. האמת היא שלפני שנולדו לי ילדים חשבתי שאני אשב איתם בכל יום על העשרת עולמם הפנימי והחיצוני. תכננתי לצאת איתם לטיולי טבע שמפתחים את הדמיון וההומניזם. רציתי להיות אליעזר שמאלי. בגלל זה גם לא לקחתי ללב את הפירסומים המדאיגים על מערכת החינוך המקרטעת. ממילא התכוונתי להקדיש להם המון זמן איכות של לימוד חווייתי בעצמי. ועכשיו, תראו איזה סטרס על משימה אחת.
לא מזמן נקלעתי לשיחה נעימה עם קבוצת הורים נהדרים. כמעט כולם היו עולים ותיקים מארצות דוברות אנגלית. אחת האמהות מובילה יוזמה קהילתית להקמת בית ספר חדשני. "זה ממש מעניין, מה שקורה עם ההורים", סיפרה בטון נעים (הכל היה שם ממש נעים). "ממש רואים הבדל תרבותי. ההורים האמריקאים רוצים להיות כמה שיותר מעורבים. הישראלים רוצים שיעזבו אותם". לא נעים.
בטוח שצריך את כל זה?
בספר "המנון הקרב של אמא נמרה" מספרת איימי צ'ואה איך הקדישה שעות על גבי שעות בכל יום לבנות שלה. היא לימדה אותן בעצמה או ישבה לידן ורשמה הערות בזמן שלמדו עם מורה פרטית (במקביל גם ניהלה קריירה אקדמית ונסקה למשרת פרופסור למשפטים בייל). אז מה זה אומר עלי, שאשכרה מתעצבנת כשמטריחים אותי ללוות הוצאת ספרון בן 10 עמודים?
מצד שני, מה זה? הרי ברור שזו לא משימה שהילדה יכולה לעשות לבד. אפילו אם נעזוב את בקרת האיכות ונלך רק על הרמה הטכנית הנדרשת, היא חייבת עזרה. בסוף גם נצטרך ללכת לאיזה פוטו כדי לכרוך. בטוח שצריך את כל זה? אי אפשר להסתפק בסיפור שהילדים כותבים בכתב יד על נייר ומקשטים בעפרונות צבעוניים? אני עשיתי את זה בתור ילדה המון. היה ממש כיף. מצד שלישי, אולי אם היו דורשים ממני להוציא ספרון בכיתה ב', הייתי כבר מצליחה לממש את הכשרון המשוער שלי ולפרסם ספרים אמיתיים כאדם מבוגר.
בין הפנטזיה שהיתה לי לפני שהפכתי לאמא, שקרובה כנראה יותר למודל אמריקאי, לבין המציאות המיוזעת שבה לשבת עם ילד על חוברת מדבקות פעם בשבוע זה המקסימום, קשה לי להחליט אם התרגיל בתהליכי טיוט, שחבור ועריכה שנפל עלי הוא מוגזם או לא. בכל מקרה, נגמר הזמן שיש לי לחשוב על זה.
