מאז שהגעתי לארץ הפסקתי לחגוג את יום האישה הבינלאומי. למה? כי אם באוקראינה זה היה יום חג מלא בפרחים, חיוכים ואיחולים, כאן בארץ זה נראה יותר כמו יום הדיכאון. זהו יום שבו מעלים את כל הסטטיסטיקה העגומה, מזמינים לאולפנים וכנסים כל מיני נשים שהצליחו כביכול, למרות כל אותה סטטיסטיקה עגומה ובאופן כללי, בוכים על גורלן המר של נשים בעולם.
מדוע ולמה? מה זה יעזור שנתלונן פעם בשנה? לדעתי, צריך להילחם למען זכויות הנשים כל השנה וביום האישה לחגוג את הניצחון. ותמיד יש ניצחונות והצלחות שאפשר לדבר עליהם. נשים מצליחות בהרבה תחומים ואני אישית, הייתי מעדיפה לראות ולשמוע אותן מדברות על ההצלחות האישיות שלהן, מה השיגו, לאן הגיעו, מה הן רוצות בעתיד. אני מעדיפה לחגוג את הנשיוּת, את היופי, את החוכמה הנשית. אני מעדיפה להיות חיובית ולא שלילית.
גבר מסוגל להחזיק בית?
אני מאמינה גם שהסטטיסטיקה היבשה היא לא לטובתנו, כי הרי מהי השורה התחתונה? נשים משתכרות פחות; נשים מתקדמות פחות. זה המסר. עכשיו, מה אנחנו אמורות להבין מכך? אם את שואפת למשרה בכירה, דעי שסיכוייך להצלחה נמוכים. אז כדאי שתשכחי מזה או שתתכונני למלחמה לאורך כל הדרך. מה שנקרא, ראו הוזהרתן! חוץ מזה, תפקיד האישה בעולם הרבה יותר מורכב מתפקיד הגבר ולכן ההשוואה המגדרית הזו היא לכל הפחות מטעה. האם גבר צריך להתמודד עם לידה? האם גבר מסוגל בכלל להתמודד עם כל משחקי ההורמונים בגוף? אין לו שמץ של מושג מה זה. אני מכירה אחד, שרק אחרי לידה חמישית של אשתו, השכיל להבין שאשתו סובלת מדיכאון אחרי לידה.
האם גבר מסוגל להחזיק בית? ואני לא מדברת על לנקות שטיחים או להוציא זבל. אני מדברת על להחזיק את הבית מבחינה מנטלית. לדעת לזהות משברים מקילומטר ולפעול נכון בבוא המועד. זה דורש חושים מפותחים מאוד וגם יציאה מתוך המעגל האגוצנטרי, שזהו מקום נוח מאוד להיות בו. מי שחולק את הגוף שלו עם עוד אדם, מסוגל לצאת ממנו ולהרגיש את הסובבים. לכן לנשים יש יתרון מובהק בזיהוי בעיות אצל בני משפחה וגם את החוסן הנפשי להתמודד איתן. עכשיו, אני שואלת אתכם, איפה כל זה בא לידי ביטוי בסטטיסטיקות?
לא רוצה להיות גבר. רוצה להיות אישה
נוח מאוד להשוות את הנשים לגברים ולראות את המספרים גרידא, לספור את האפסים במשכורת או את מספר הדרגות שצברו ולומר כשלנו, אבל האם זה כך? אולי אותה אישה נתנה לאחרים לעקוף אותה בדרך, כי התמודדה עם משבר בביתה ולמעשה הצליחה להציל כמה נפשות בדרך? מבחינתה היא הצליחה ומבחינת החברה היא כשלה. מי צודק? שוב, תלוי את מי שואלים. אני, למשל, לא בטוחה ש"הצלחה" נמדדת באופן דומה אצל הגברים והנשים. לא יודעת עד כמה חשוב לנשים עוד אפס במשכורת או כל העניין הזה של הסטטוס. אני טוענת שלנשים הרבה יותר חשוב מה שקורה בביתן. וזה לא שלא נותנים לכולן להתקדם בעבודה, אלא שחלקן פשוט בוחרות להימנע מכך. אני יודעת שאני אישית עשיתי ויתורים רציניים מאוד מבחינת הקריירה באופן מודע לגמרי.
אז מה המסקנה? המסקנה היא שאין מה לשפוט את הצלחת הגברים והנשים על אותו הסולם ואם למדינה חשוב לשלב נשים בעשייה ולמדינה צריך להיות חשוב לשלבן כי נשים (על פי הסטטיסטיקות) משכילות יותר מגברים, אז המדינה צריכה למצוא את התנאים הנכונים לגיוס כוח נשי; לתת לנשים תנאי עבודה המתאימים להן. גם אין מה להשוות אותנו למדינות אחרות, כי במדינות שבהן מגדלים ילד אחד במשפחה, המצב שונה לחלוטין. אצלנו הנשים נאלצות לבצע סלטות באוויר על מנת לצאת בכלל לעבודה. ולעשות קריירה? לשם בכלל הדרך ארוכה.
ובכן, תפסיקו כבר עם ההשוואות האלה לגברים. לא רוצה להיות גבר. רוצה להיות אישה. אנחנו חכמות יותר, חזקות יותר וכן, יפות יותר. מגיע לנו לחגוג את הנשיות בשמחה ולא העצב.
