לאחרונה קיבלתי זימון לקבלת הורים. כן, כזו שבה מעריכים את הילדה, את מצב לימודיה, תפקודה בבית הספר, התנהגותה ועוד. הייתי בהלם. למה, אתם שואלים? כי לא מדובר בפגישה פרטנית עם המורה בבית הספר. מדובר בפגישה עם הגננת של בתי בת ה-3. קבלת הורים לבת 3? אני עדיין מעכלת את זה. מאז שיצא חוק חינוך חינם מגיל 3, גני הילדים בישראל הם כבר לא מה שהיו. ואני לא מדברת על התנאים הירודים, על הצפיפות והמחסור באנשי צוות. כל זה נסקר כבר בהרחבה. אני מדברת על כך שהגן הפך לפס ייצור רובוטים. אם פעם שוחחתי עם הגננת על מה הילד אוהב לעשות, האם הוא מעדיף קוביות או פינת יצירה, מי החברים שלו בגן, איך היה במסיבת הפיג'מות, היום השיחות הן על האם הילד מתפתח בהתאם לתכנית משרד החינוך, האם הוא עומד ביעדים שנקבעו. זה משהו בסגנון של "יודעת צבעים - וי. מזהה ספרות - וי. אבל, שימי לב, הילדה עדיין לא גוזרת לפי הקו הישר".
השכלה גבוהה לגננות? מה קרה לכם?
מי שלא מאמין לי, מוזמן להיכנס לאתר משרד החינוך ולעיין ב"מרכיבים להערכת מנהלת הגן" (שימו לב, לא גננת, מנהלת). תמצאו שם מדדים כגון תכנון ועשייה חינוכיים בגן; ניהול זמן; פיתוח עבודת צוות ומעקב כיצד הגננת מבצעת תצפיות ואוספת תיעוד על דרכי ההבעה של הילדים; כיצד היא מבצעת הערכה על התכניות שהופעלו לקידום הילדים; האם יש לה תכנית עבודה הכוללת גם תכנון שבועי; האם היא מגדירה מטרות גם לטווח בינוני ומראה עקביות ביישומן; האם היא מגדירה יעדים ספציפיים לקידום ההתפתחות והלמידה של הילדים בצורה דיפרנציאלית; האם היא יוצרת כלים להצגת התיעוד (תיקים, תלקיט / פורטפוליו, צילומים של עבודות הילדים ועוד).
הזוי, לא? עוד מעט ישתמשו ב-gmat (מבחן קבלה למנהל עסקים), כמבחן מיון לגננות. ואני לא אומרת את זה מתוך זלזול, חלילה. אני רק לא אוהבת את הכיוון המסתמן. עכשיו כבר נשמעים קולות על כך שגם מסייעות בגן צריך לדרוש השכלה גבוהה. מה קרה לכם? שכחתם לגמרי מה חשוב ביותר בגיל הזה? תשאלו את ילדיכם. "היא אוהבת אותי. היא לא אוהבת אותי". זאת התשובה. פשוט מאוד. וזה הרבה יותר מובן מ"התייחסות להיבטים רגשיים וחברתיים במכלול העשייה בגן", שמופיע אי שם בין המדדים.
בדקתם אם היא בכלל אוהבת ילדים?
כשבני היה בן 3, נאלצתי להוציא אותו מגן פרטי יוקרתי באמצע שנת הלימודים. זאת למרות הגננת בעלת התואר השני, למרות הסייעות בעלות התואר השני, למרות תכנית הלימודים המסודרת. למה? כי התברר שהגננת קצת קשוחה מדי וקצת קרה מדי בשבילו. אני בטוחה שלפי הקריטריונים של משרד החינוך היא הייתה מקבלת מאה, אבל לפי הקריטריונים של בני, היא נכשלה לגמרי.
העברתי אותו לגן היחיד בסביבה שמצאתי בו מקום - גן עירייה, הממוקם במבנה מוזנח לחלוטין. כשדרכתי לראשונה בגן, קיבלתי חום, אבל התברר שהגננת ממש מציאה. היא עטפה אותו בחום ואהבה ובמשך שלוש שנים הוא לא רצה להיפרד ממנה. נכון, גם לגננת הזו יש תואר שני ואני לא נגד. שיהיה לה גם תואר שלישי מבחינתי או שלא יהיה לה בכלל. זה לא העיקר וזה גם לא צריך להיות הקריטריון הקובע, כי מה שקובע בעיניי זה לאן נוטה הלב שלה; האם היא אוהבת ילדים והאם היא אוהבת את המקצוע? זה העיקר. זה נכון בנוגע לכל איש חינוך, אבל פי כמה וכמה בנוגע לגננות, אשר עובדות עם ילדים שחלקם עדיין מתמודדים עם גמילה מחיתולים. רובם מסתובבים עם נזלת מטפטפת כמעט כל ימי השנה (מראה לא שובה לב במיוחד) וכולם מחוברים בחבל הטבור לאמם, מה שהופך את הגננת עבורם לסוג של אויב שמעז להתחרות על מקומה. תאמינו לי, אם הגננת לא תאהב ילדים, היא תשבר כבר בשלב פרידות הבוקר.
אז תודה לאל על כל הגננות הטובות, שלמרות הקריטריונים של משרד החינוך, הן עדיין במקצוע. אי אפשר לדעת כמה זמן עוד יישארו בתפקיד עם כל הדרישות המטורפות האלה, שרק הולכות ומחמירות משנה לשנה. תודה לגננת של בתי. אנחנו אוהבות אותך וכולנו תקווה שתצליחי לשמור על שפיותך ולא תהפכי לרובוט חסר נשמה ורגשות, על פי המתכון של משרד החינוך. ולמשרד החינוך, היי, שם למעלה! כל מה שברצוני לקבל זה גננת אוהבת וחמה. אני לא צריכה מנהלת צוות ולא דוקטור. ואין לי שום כוונות לשלוח את בתי בת ה-3 להיבחן לבגרויות. אנא מכם, השקיעו את האנרגיה במקומות הנכונים, כמו חיפוש תקנים לאנשי צוות נוספים או הקטנת כיתות הגן.
