"שלום, קוראים לי סיגל, אני אמא לשמיניסטית שהוציאה רישיון לפני חודש ואני נהגת מלווה".

"תודה, גם אני אוהבת אתכם".

עוד קבוצת תמיכה מתוך עשרות קבוצות בפוטנציה שהקמתי בדמיון שלי מאז הקבוצה בפוטנציה הראשונה שלי, לפני שבע עשרה שנה - "הורים שלא ישנים בלילה".

צו הרחקה מהמורה לנהיגה

החיים, מתברר, הם בית הספר להורות הכי משמעותי שקיים פה. לא משנה כמה תדעו הכל בתאוריה. במעשי, כללי המשחק משתנים. כך מצאתי את עצמי היחידה בעולם שחוותה לידה, היחידה שהתמודדה אי פעם עם כאבי גזים של תינוקת בוכה 24/7 והראשונה שנפרדה ממנה בגן.

יש משהו מפחיד ומרגש בעובדה שהילדה שלך מגיעה למעמד הכל כך עצמאי הזה, של לקחת את ההגה בידיים. בכל זאת אני עדיין מתמודדת עם קשיי הפרידה שלי מתקופת הילדות. במשך מספר חודשים, שכללו מלחמה וחגים, היא לקחה שיעורים והוציאה נגדנו צו הרחקה מהמורה לנהיגה, שלא נעיב עליו חלילה בשאלות מיותרות. היא גם לא הסכימה שהאבא עם הפטיש לתיעוד תמידי יצלם את "השיעור הראשון", המשך לסדרה המסורתית של צילומי 'הפעם הראשונה', שמתגלה כמאתגרת ככל שהילדה שלך מתבגרת. לא נורא, בכל הורה מתלהב מסתתר צלם פפראצי קטן ומיומן.

כשהיא רק התחילה, חשבתי בתמימות שיהיה לי מספיק זמן להתרגל לרעיון של זעם הנעורים הזה מאחורי הגה. לא היה אכפת לי להמשיך את השיעורים, גם לא זה שהגדלנו את המשכנתה כדי לממן אותם. שלחתי אותה עם ברכת הדרך והחבאתי לה ולי חמסה בתיק. שיהיה.

את הטסט הראשון היא לא עברה. נשמתי לרווחה. את הטסט השני, לעומת זאת, היא כן. רגע מכונן שהתחיל בקריאת שמחה "יש! עברתי!" לרגע אחד התבלבלתי, אבל מיד התעשתי והבנתי בדיוק מה צריך לעשות... רק שהפסיכולוג לא ענה לי.

הילדה שלי נוהגת

כמי שיודעת לזהות הזדמנויות, לגלות תושייה וחשיבה פרקטית מיידית, הנערה מהרה להאציל סמכויות, שהחלו בהקפצת סוכן הביטוח מפגישה חשובה, כדי להעמיד לה ביטוח 'נהג צעיר' והמשיכו עם לוח זמנים לנסיעות, שהיא הכינה לנו. לנסיעת הבכורה שלחתי את בן זוגי שיחיה כי עדיין לא הרגשתי בטוחה להפקיד את חיי בידיים של מי שלא יודעת להסיע צלחת למדיח. בן זוגי מעולם לא היה אדם דתי, אבל קלטתי אותו בזווית העין ממלמל את תפילת הדרך. לשמחתי הוא שרד כדי לספר. בנסיעה הבאה התרככתי וליוויתי את הנהג המלווה. בפעם השלישית החלטתי שכאם מעודדת בישראל, אני צריכה להפגין בגרות. ברגשות מעורבים התיישבתי לצדה וחשבתי כמה זה מרגיש לי לא טבעי.

זה נורא מעניין. יש משהו מרתק בתגובות הלא רצוניות שלנו למתח. הגוף כולו היה מיקשה אחת, רגל ימין עבדה באופן עצמאי וברפלקסים מותנים לחצה על דוושת ברקס וירטואלית. לעולם אזכור את המילה הראשונה שיצאה לי מהפה - "לאט". גם את השנייה - "תזהרי".

אחרי המילה השלישית או בעצם משפט שהיה משהו כמו "תזהרי! תזהרי! מה את עושה, כמעט נכנסת בו?!" היא ביקשה ממני באדיבות תקיפה לצאת מהאוטו. נראה לי שמשהו בטון דיבור שלי לא היה לטעמה. טוב, אולי הייתי קשה מדי.

בזמן שהושהיתי מתפקידי עד שיעשה בירור סופי האם אני כשירה לליווי או לא, הבנתי משהו חשוב מאוד: נהיגה זה משהו שצריך להסתגל אליו, לצבור ניסיון שיקנה ביטחון והדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא פשוט לשבת לידה במכונית ולחזור על המנטרה "הילדה שלי נוהגת", עד שזה יופנם.

"הילדה שלי נוהגת, הילדה שלי נוהגת... בסוף זה יצליח לי, אני יודעת... הילדה שלי נוהגת..."